אורחים

סוקולוב פינת בורג: תרגום מעברית לעברית. מאת נועם אורדן
Author: נועם אורדן

סוקולוב פינת בורג: תרגום מעברית לעברית

נחום סוקולוב, שנאת עולם לעם עולם; עיבוד, עריכה והערות: משה שניצר, מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשס"ז [המקור: 1882], 309 עמ'.
פורסם מתישהו ב"ידיעות אחרונות"

 

לתרגם את הומרוס ליוונית

הכרתי פעם פרופסור לתולדות האמנות באוניברסיטת מינכן שהתרברב שהוא מכיר באופן אישי את המתרגם של הומרוס ליוונית. הוא התכוון, כמובן, למי שתרגם את האיליאדה והאודיסאה ליוונית מודרנית. אם בין הטקסט היווני הקדום לטקסט המודרני מפרידים למעלה מ-2500 שנה, הרי שהתרגום של "שנאת עולם לעם עולם" מאת נחום סוקולוב, שתורגם זה עתה מעברית לעברית על ידי משה שניצר, נמצא במרחק של 125 שנה בלבד מטקסט המקור.
 
תרגום הטקסט מעברית ההשכלה לעברית העכשווית מעלה שאלות רבות. האם ניתן לבחון את התרגום אל מול המקור באותם כלים שאנחנו בוחנים תרגום משפות זרות לעברית? מה המשמעות של דיוק בתרגום כשמדובר בהמרת מילים בתוך אותה שפה? האם מדובר בכלל באותה שפה? מהי "רוח המקור" של הטקסט הסוקולובי ואיך מייצרים "רוח" שכזו בעברית של היום?
 
בהיסטוריה של התרגום יש שני קצוות. בקצה האחד תרגומי התנ"ך, שם רווחה שנים רבות הנורמה של הקפדה על "דבר האלוהים" (Word of God), והתרגום היה צריך להיות נאמן למקור מבחינה מילולית ומבחינת סדר המילים, אף במחיר של ייצור טקסטים לא-קריאים בעליל בשפת היעד. מנגד, בתקופות אחרות, היו שנטלו חירות רבה: הסופר הצרפתי אנטואן אודר דה לה מוט פרסם ב-1714 "תרגום" של האיליאדה, תוך שהוא מקצץ את הטקסט המקורי לכדי מחצית, משמיט את "החלקים הלא מעניינים", ויוצר, לדבריו, טקסט טוב מהמקור.
 
כשהתרגום חותר להלימה מלאה ונאמנות מוחלטת לטקסט המקור, מדברים על "אדקווטיות". מנגד מציין המונח "קבילות" ניסיון להתאים את הטקסט המתורגם לתרבות היעד על מנת למנוע "צרימות". הטקטיקה של המתרגם תלויה בגורמים רבים, אך בעיקר בסוג הטקסט שהוא מתרגם, במעמדו בתרבות העכשווית, ובנורמות הרווחות בתרגום. מהבחינה הזו נראה שמתרגמו של סוקולוב נהנה מחירות רבה יחסית: סוקולוב אינו בבחינת סופר קנוני (לחלופין, יסתכן בנפשו מי שינסה לתרגם את ברנר, ביאליק או עגנון, על אף שחלק מיצירותיהם קריאות פחות מזו של סוקולוב), והניסיון הזה, מעניין ככל שיהיה, אינו רווח, כך שאין בעניין נורמות מחייבות.
 

 

הטוקבקיסט של המאה ה-19: אליעזר בן יהודה

ספרו של סוקולוב עוקב אחר רדיפת היהודים לאורך ההיסטוריה, ועל אף שהוא נשען על מקורות היסטוריים, אין מדובר במחקר היסטורי כשלעצמו, כי אם במניפסט פוליטי-לאומי, בעל נימה פולמוסנית, כמוהו פורסמו רבים במאה ה-19, בעברית ובשפות אחרות. הכתיבה העברית בתקופת ההשכלה כללה תרגום של ספרים מדעיים ופילוסופיים, סיפורת ועיתונות. סוקולוב כתב בשלהי תקופת ההשכלה (העשורים האחרונים של המאה ה-19), והיה פעיל מאוד בעיתון "הצפירה", והעברית שלו אינה תנ"כית כמו העברית בה כתבו משכילים כמה עשורים קודם לכן.
 
התשובה הפשוטה לשאלות שהועלו קודם לכן היא שקשה, ואולי בלתי אפשרי, להשוות בין הטקסט לתרגום במקרה זה, מאחר שקשה מאוד להשוות בין הטקסטים האלה ומעמדם בתרבות של אז אל מול התרבות של היום. חוקר תרגום ידוע (פיטר ניומרק) הבחין בין מקבילות תרגום סמנטיות (המתייחסות למשמעות) ובין מקבילות תרגום קומוניקטיביות (המתייחסות להשפעה שיש למילים במסגרת התקשורת עצמה). והנה, עצם הכתיבה של כותבי ההשכלה בעברית הייתה, כשלעצמה, מעשה פוליטי-הצהרתי, ואילו כתיבת עברית בישראל של היום היא עניין טריוויאלי. כותבי ההשכלה וקוראיה לא ידעו עברית כשפת אם, ואילו הקוראים והכותבים עברית בימינו, רובם ככולם, מדברים עברית כשפת אם. לבסוף, על מנת לאמוד את האופן שבו הגיב הקהל לטקסט של סוקולוב, כדי לאמוד את האפקט הקומוניקטיבי שלו, יש לבצע מחקר מעמיק על קהל הקוראים של המאה ה-19.
 

באופן אירוני משהו ניתן לחשוב על "לנצח את היטלר" של אברהם בורג כספר עכשווי מקביל. הנה טקסט הנשען על מקורות היסטוריים, בעל אופי של מניפסט, ללא ספק פולמוסני, הנכתב על ידי איש ציבור, רק שהתזה שלו מהופכת ב-180 מעלות לזו של סוקולוב: בורג מנסה לשכנע את קוראיו שהתזה לפיה עם ישראל נרדף ונידון לרדיפת עולם היא ביעות-שווא שכדאי להיגמל ממנו, או לכל הפחות למתן אותו. כיצד נאתר אילו אלמנטים לשוניים בטקסט של סוקולוב עוררו תרעומת בקרב קוראי המאה ה-19? האם ניתן להשוות את תגובותיהם של קוראים אלה אל מול טוקבקים מתלהמים נגד אברום בורג? אל מולם יש לקרוא את מכתביו של אליעזר בן יהודה באותה תקופה שפורסמו בשבועון "המגיד", ודי בכמה שורות: "והיה כל מושג אשר לא נמצא לו מלה מוכנת בתנ"ך הלבישוה הסופרים מלה אשכנזית ב'העתקה עברית'. על-ידי התחבולה הזאת נהייתה שפתנו כמעט לשפת אשכנזית במלים עבריות..."

 

סאקאלאוו בווארשא: בעברית זה נשמע יותר טוב

הדבר המזדקר לעין מיידית הוא הכתיב השונה. במהדורה המקורית מופיע שם המחבר בתעתיק "סאקאלאוו" ואילו מקום הדפסת הספר, ורשה, כתוב כך: ווארשא. מילים לועזיות מתועתקות בדרך היידיש, כשלעיתים ניתן להבחין בהשפעה גרמנית ברורה בשאילת המילים, כמו אנטיסעמיטיזמוס (אנטישמיות) או עגואיזמוס (אגואיזם, אנוכיות). התעתוק הזה נוהג גם בשמות, כמו גרעטץ (תחת גרץ), היינע (תחת היינה), ואף שעקספיר והאמלעט. על אף שבמקור יש שימוש רב יותר מזה הנהוג כיום בהכנסת אל"ף נחה להקלת ההגייה של שמות ומילים בלועזית, נראה שהעברית של היום, יותר מזו של ההשכלה, מתירה שימוש באותיות אהו"י כדי לסייע בקריאת כתיב לא מנוקד. כך כותב סוקלוב "על אדות" במקום "על אודות", "עניני ארצם" במקום "ענייני ארצם", "תאוה נפשם" במקום "תאווה נפשם", ו"תקונים" במקום "תיקונים". ככל הנראה מדובר בהשתחררות מהכתיב התנ"כי החסר וניסיון לתת מענה פונטי מלא יותר להגייה העברית.
 
על אף שסגנונו של סוקולוב אינו תנ"כי כשל כותבים אחרים בשעתו, בכל זאת הוא שואל יסודות רבים מהתנ"ך והטקסט שלו, לפחות בעיני קורא בן ימינו, מליצי מהתרגום. בעברית עכשווית הם נשמעים מאולצים, ולכן היינו אומרים שהקבילות שלהם נמוכה. סוקולוב מרבה להשתמש במילת הסיבה "יען אשר" או "יען כי", ולעומתו נוקט המתרגם ב"מפני". המתרגם משמיט את לשון ההדגשה של צורת המקור מוחלט, כמו "נמוד נמדוד", "שקל יישקל". סוקולוב משתמש לפרקים בה"א השאלה, כמו במשפט: "הלתת ליהודים הרשות לחיות ולשבת בארץ בטח או לא?" מובן שהמתרגם ממיר את ה"א השאלה ב"האם". מספר פעמים נראה כי המתרגם מעלים את המליצה לחלוטין, כמו במקרה הבא: "... ולכן לא יכלו הממשלות לתת משפט רק צדקה לגר הגר בתוך הארץ ונבדל מדת העם..." לעומת: "לכן הממשלות לא יכלו לעשות משפט צדק עם תושבים שאמונתם שונה."
 
הכרעה משמעותית יותר של המתרגם היא קיצור המשפטים ושבירת הפסקאות, אשר במקור הם ארוכים מנשוא. שוב, גם כאן היינו אומרים כי הקבילות שלהם בטקסט עכשווי נמוכה, אלא אם כן מדובר בספרות יפה-יפה, בסגנונו של יעקב שבתאי (או ז'וזה סאראמאגו בתרגומה של מרים טבעון), למשל, שם מחנכת אותנו הביקורת לקבל ואף לאהוב את זה. המשפטים בתרגום הופכים להיגדים קצרים וברורים, הנקראים בסטקאטו, והמעבר מפסקה לפסקה קולח. העריכה נעשתה בזהירות, ולא מתוך ניסיון בוטה לנגוס בטקסט המקור נגיסות וידאו-קליפ בנות-לעיסה לטעמו של מלכך העברית בן-ימינו. זו בחירה נועזת, שעשויה להיראות משונה במבט ראשון, אך לטעמי היא גורמת לתרגום לעבוד: הפער בין המקור לתרגום גדל, אך עדיין הוא נקרא כמניפסט דעתני בעל ארומה של טקסט שהגיע אלינו מ"תקופה אחרת". נראה שהמתרגם המנוסה משה שניצר יכול להוסיף כעת לקורות החיים שלו הישג ייחודי ולא מבוטל: מתרגם מעברית לעברית.
 

 
Talkbacks
  reply