לזכרם

מול כאב-הנפש: מחשבות ראשונות על עזבונו של ישראל אור-בך
Author: אבשלום אליצור

 

 

מול כאב-הנפש: מחשבות ראשונות על עזבונו של ישראל אור-בך

שלושים למותו
26 בדצמבר 2010, במרכז הבינתחומי בהרצליה

 

החיים לא היטיבו עם ישראל אור-בך. הוריו מתו בעודו תינוק, ינקותו עברה במנוסה ונדודים, וגם בחייו הבוגרים ספג לא-מעט מהלומות. עכשיו נלקח מאתנו ואפילו לזקנה לא הגיע.

אבל, בידו האחרת, נידב ושילש לו הגורל שפע סגולות שיכלו לפאר חבורת אנשים שלמה. האינטלקט המדהים, הסקרנות והלמדנות הוציאו את שמו בעולם כחוקר. הרגישות המופלאה עשתה אותו קלינאי ראשון במעלה. הבחירה המוצהרת, שאין לה אח ורע בישראל, להתמסר למחקר הרצון למות העניקה לו אהבה מאין כמותה לחיים.

על כל אלה נוספה גם מתת היופי והקסם החיצוני. "מה שלום ישראל?" הייתה שאלתה החוזרת של אמי. "אני מאוד אוהבת אותו," הייתה מוסיפה בביישנות, ומעולם לא ערבתי את לבי להקניט אותה בשאלה אם "אוהבת" זה ביטא רק אהבת-אם לאיש שכל כך היטיב עם בנה או שמא גם קורטוב של אהבת אישה נמזג בה לגבר כל כך נאה.

בוקר אחד, בקמפוס של בר-אילן, פגשתי את ישראל. בוא תשמע סיפור, הוא אמר, ובעיני התכלת ניצץ ברק שאין לטעות בו. אני חוזר מכינוס, סיפר. את הרצאת המליאה נתן בו (כאן נקב בשמו של פסיכואנליטיקאי אמריקני נודע). במהלך ההרצאה הוא סיפר על אמא שלו שנפטרה, ואז פרץ בבכי ואמר אוי סליחה, זה קרה לי פתאום, וכולם נורא התרגשו.

עכשיו לקח ישראל שאכטה מהסיגריה. הניצוץ בעיניים כבר התפשט לחיוך זדוני. "פגשתי את (פסיכולוגית אחת) והיא סיפרה לי על כינוס בלונדון שבו דיבר (אותו מרצה), ומה אתה יודע, הוא הזכיר את אמא שלו, לא שלט בעצמו – ונתן בכי מהסרטים."

"יפה," ישראל התענג עכשיו על כל רגע. "ידידה כותבת לי שחזרה מהונולולו, כינוס גדול על רליישנל סייקואנליזיס, ומי היה שם? ידידנו הבוכה! ומה הוא נתן שם? כמובן, בכי גדול, ולגמרי ספונטאני, על אמא שלו! בוא'נה, הבנאדם סידר לעצמו סיבוב הופעות על פני הגלובוס!"

"אתה שופע אמפתיה על הבוקר," לא התאפקתי מלהוסיף מנת-ארס משלי. "תמיד, תמיד," אמר והלך, אפוף שביעות-רצון עצמית.

*

לפני כמה חודשים נפטרה אמי. בתוך החור הענק שנפער בלבי מיום לכתה שמור מקום מיוחד לזיכרון של ישראל ואסתר, שהכירו אותה, באים לשבעה. עברו כמה חודשים ואז גילה ישראל כי ימיו שלו ספורים. טרם קמתי מאבלי והנה מתקיים בי (איכה א' 17) כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי. צער על כאב, דמעות מתערבות בדמעות... איך לתת הרצאת זיכרון זו בצורה מכובדת? אולי מוטב שאזכר מדי-פעם דווקא בחיוך הרע ההוא של ישראל. אדמיין אותו, למשל, מסתובב שם למעלה ועושה ממני צחוק איך אני בוכה עליו בכל מיני מקומות?

*

את "ילדים שאינם רוצים לחיות"[1] קניתי בהיותי צעיר, וכבר בחנות הספרים נזפתי בעצמי על הקנייה. יש לי חולשה מיוחדת לילדים, ותיאור מצוקה של ילד יכול בקלות להוציא אותי מכליי, כל שכן ילד שנעשה כל כך אומלל עד שהוא רוצה למות. ואכן כך היה מהרגע בו נתקלתי בפתח הספר באותה פעוטה בת שנתיים וחצי שנרשמה בספרות כאדם הצעיר ביותר שניסה ברצינות להתאבד. שוב ושוב נאלצתי להפסיק את הקריאה, כאן מסתובב בחדר הלוך-ושוב באגרופים נקפצים מזעם על ההזנחה וההתעללות, ושם מתמכר לפנטזיית ההצלה איך אני מתגלגל לאותו מקום ושם קץ לסיוט. אם הצלחתי להגיע אל סוף הספר, היה זה משום שנצמדתי באין-ברירה לקולו השקט והרוגע של המחבר הלא-מוכר, שניכר היה בו שחמלתו לא הייתה פחותה משלי רק בלי ההתלהמות. זה היה קולו של איש שניחן בתעצומות-נפש שלא יכולתי אפילו לדמיין, הקול שלימים למדתי להכירו במציאות כקול חם, דרמטי כשל שחקן הקאמרי ומחמם-לב כשיר-ערש.

יום אחד הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי לראשונה את הפנים המוכרות לכולכם, אליהם נלווה דיבור שקט ומדוד ומלא-עוצמה, מהפנט ממש, ואז הבליחה הכתובית מלמטה עם השם שכבר נעשה יקר ללבי.

זמן לא רב אחר-כך קראתי בכתב-העת "שיחות" מאמר יוצא-דופן על ניסויים בתפיסה תת-ספית לאור התיאוריה הפסיכואנליטית מאת אור-בך ופרס.[2] זה שוב היה האיש שלי. אם בתחום הקליני הלך עד הקצה והתמודד עם סכנת המוות, עכשיו ירד אל היסודות גם בתחום התיאורטי ושאל על עצם קיומו של הלא-מודע. זו הייתה העילה עבורי לשלוח אליו מכתב, להתוודע אליו ולגלות אותו, יום אחד, הולך מולי ברחוב הרצל ברחובות ואוכל פלאפל עם טחינה נוזלת. מעטות ההפתעות המרגשות בחיי כמו הגילוי שהאיש שהערצתי גר במרחק כמה דקות נסיעה מביתי.  

"עולמות נסתרים: התבוננויות בתת-ההכרה"[3] היה ספרו הבא ב-1992. עכשיו התגלה לקורא העברי גם מדען משכמו ומעלה, נסיין ותיאורטיקאי מזהיר, שידע לעשות סינתזה כל כך זורמת וטבעית של תורות פסיכולוגיות שונות ולכאורה סותרות: מודלים פסיכודינמיים, קוגניטיביים, ביהייביוריסטיים ונוירופיזיולוגיים. בעיקר חקר ישראל את המקרים שבהם החשיבה והריגוש, שהתיאום ביניהן נראה כה מובן מאליו, פועלות בנפרד. השסע הזה מוכר בצורתו הקיצונית בסכיזופרניה, אבל ישראל חקר את הופעתו כבר בזמן החוויה עצמה, ומשם את התקבעותו בזיכרון ובאישיות כולה. מול הניסיון הידוע של פרויד לגמד את מושג הדיסוציאציה של ז'אנה לטובת ההדחקה שלו, הזכיר ישראל מקרים שבהם זיכרון מסוים אינו מודחק אלא זכור היטב, ובכל זאת, כפי שפרויד עצמו העיר כמה פעמים, האדם אינו מרגיש בקשר הברור בין זיכרון זה לבין סימפטום כלשהו. וכך, בין המודל הפסיכואנליטי והקוגניטיבי של הלא-מודע, הציע ישראל מודל משולב שחיבר בטבעיות בין הזרמים השונים. כמה יפה גייס כאן לעזרתו את צמד המסגלים הביולוגיים של פיאז'ה, האסימילציה והאקומודציה, כדי להציע הסתכלות חדשה על המודע והלא-מודע, שממנה התפתחה גם גישתו הטיפולית, שעליה הרחיב יותר את הדיבור במהדורה האנגלית של הספר.[4] את כל אלה הגיש בתוך סיפור קולח, שואב, פשוט יפה. את הטקסטים המדעיים שזר בפניני שירה וספרות. הקלינאי והחוקר היה גם מורה בחסד. "עולמות נסתרים" יכול להיחשב כספר הפסיכולוגיה הטוב ביותר שנכתב אי-פעם בעברית.

*

כשהופיע "כאב עד כלות"[5] כבר היינו חברים, אפילו קרובים. עד כדי כך שצלצל אליי וניגש ישר לעניין: יצא ספר חדש שלי. אני רוצה שתקרא אותו ותסביר לכולם איזה גאון אני ואיזה ספר נהדר כתבתי.

באותה תקופה הייתי כותב ביקורות ספרים ל"הארץ," תפקיד שמביא בעיות אתיות לא קלות למבקר שמעמדו האקדמי עדיין תלוי ביחסיו עם מחברי הספרים הנשלחים אליו. עם בעיות כאלה התמודדתי כמה פעמים, לפעמים בצורה טובה ולפעמים לא. הבקשה של ישראל לא הציבה שום בעיה. זה היה הגיבור שלי מ"ילדים שאינם רוצים לחיות" ו"עולמות נסתרים." הפעם לא רק שאינו פוחד מלצלול אל תהומות האומללות אלא מתגרה באופן פעיל במפלצות הרובצות שם, מעורר אותן מתרדמתן, מין ברוס ויליס כזה, "מת לחיות" אבל תמיד מחפש צרות, מכור למצבי אקסטרים. דינה באה אליו לטיפול בגלל תלונות שנראו פסיכוסומטיות. הוא הקשיב ושאל כמה שאלות. ואז מצא עצמו מול אשה המפלרטטת עם המוות מול עיניו, פצצת זמן מתקתקת, שאותה חשף הוא עצמו, ועכשיו הוטל עליו להמשיך ולחשוף לאן הוליכו הכבלים המחוברים אליה. "ככלות הכל," כך כתב (ע' 125), "הרי לא הייתה בעלת נטייה אובדנית לפני שפנתה אליי ומעולם לא חוותה בהכרתה מאוויי מוות. אלה יצאו רק בטיפול, ועל כן הייתי חייב לקחת את האחריות לחייה." האיש שניווט אותנו באוקיינוס הכאב של ילדים שרוצים למות, יצא עכשיו למסע בשניים בין הסכילה של הזעם לכריבדיס של הייאוש, ומסביב שרות סירוניות המוות. הדיסוציאציה, אותה תופעה שאותה הכיר מלימודיו וממחקריו, הופיעה אצל דינה בצורות הקיצוניות ביותר, ובספר זה לומדים אנו הקוראים על אחת התוצאות המוזרות שלה: על הסטרס המתמיד, גופני ונפשי, ממנו סובל המטפל הנחשף אליה. זו המצוקה שהייתה מנת-חלקו של ישראל באותם ימים, ובעצם, כך אנו מבינים עכשיו, כל חייו הבוגרים.   

יגע ומצא. הכאב עד כלות כלה בעצמו ודינה בחרה בחיים. מעטים בני התמותה עליהם ניתן לקרוא את המילים שאותן ייחד מזמור התהילים (קט"ז 8-9) לאלוהים: כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת, אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה, אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי. אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְהוָה בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים.

*

אם הצטיין ישראל כמורה בחסד, הרי זה גם בזכות הגישה שהייתה לו למחקריו של אחד מטובי החוקרים בעולם בחקר הנפש: הוא עצמו. ספריו הגישו לקהל בצורה חיה את מה שיגע למצוא בחזית המחקר. כאן מזמין אותנו ישראל מאולם ההרצאות להיכנס יותר פנימה אל מפעל חייו, אל המעבדה ומחקרי השדה.[6] [7]

מול סכנת המוות האורבת לאדם מידי עצמו יצא ישראל למלחמה בכל ארסנל הכלים שאסף בימי חייו. הוא קרא מכתבי מתאבדים והתוודע אל השלווה מקפיאת-הדם המשתלטת על המתאבד בימים ובשעות האחרונות שלפני המעשה. הוא התחבר אל בני המשפחה האבלים, תמך וניחם, ובו-בזמן שאב מהם כל פיסת מידע ולקח. הוא יצא לחו"ל ללמוד במרכזים הטובים בעולם. הוא למד, לימד, קרא, חשב וחיפש ללא הרף דרכי מניעה חדשות. הוא נעשה שואל כפייתי: איך נראה המוות בעיני הרוצה למות? איך בדיוק נחלש הפחד מפניו? משניידמן, מורו ורבו, קיבל את מושג הכאב הנפשי ולא חדל מלהפוך ולהפוך בו: כמה כאב נפשי נחוץ כדי לגרום לאדם לרצות למות? ומנגד, כיוון שכאב הנפש נפוץ כל כך, מה העמיד הטבע נגדו? מה סוד כוחם של אלה שכאבם גם הוא כאב עד כלות ובכל זאת אינם מתאבדים? לא רק את הנפש חקר, אלא גם את הגוף: איך חווה האדם האובדני את גופו? איך הגוף הזה מדווח לו על הסובב אותו? איך, במקביל לכאב הנפש, חש גוף זה כאב פיזי? לשם כך ביקש ישראל מאנשים אובדניים רשות להכאיב להם ולמדוד את עוצמת כאבם, וחיפש דרכים לכמת את כאב הגוף והנפש, לפרק אותו לווקטורים ולמדוד את מידת יכולתם לנבא את הסיכון האובדני.

זה היה ישראל אחר, גדול, יחיד בדורו. עכשיו הוא היה הפתולוג המיומן, שסכינו חותכת בתוך הגופה המתפוררת בלי שתרעד היד. הוא היה האפידמיולוג השכלתן, שרואה מספרים במקום אנשים, סטטיסטיקות במקום טרגדיות. הוא היה מדעי ואובייקטיבי עד מוות, פשוטו כמשמעו, ואנחנו הצופים בו, משתאים ומחרישים, הבנו שהניתוק הסכיזואידי הזה היה בדיוק זה: סכיזואידי, הכרחי כדי לתפקד מול הכאב הבלתי-נתפס, שרק הוא יכול לאפשר לעמדה הדיכאונית לבוא בבוא הזמן, להיות בבוקר שרלוק הולמס הבלש הנכה רגשית – ובערב צ'כוב הרופא והסופר מלא החמלה.

בחברה בריאה, המוקירה את התורמים לה, היה ישראל נישא על כפיים רק בזכות סדרת המחקרים האלה. לא, אל תנחמו אותי, כפי שניחמה אותי אסתר בימי השבעה, בהזכרת הפרסים הרבים בהם זכה בחייו בארץ ובעולם. יש רק דרך אחת לתת למפעלו את ההכרה הראויה: לדבר אל הרשויות בשפה היחידה שהן מבינות, שפת הכסף, ולהחדיר למוחותיהן את ההבנה שהתוכנית למניעת ההתאבדויות יכולה לחסוך למדינת ישראל מיליוני דולרים, ממש כך, ובהשקעה מועטה. בהלווייתו השמיעה חברתו את השיר האהוב עליו של מוטי המר: "כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה." הוא, שנולד לתוך רקמה אנושית קרועה ומדממת, הקדיש את חייו לאיחוי קרעי הרקמה הזאת, בישראל ובעולם כולו. עכשיו, משנקרע הוא מתוכנו, אנחנו, השוליים של הפצע, האם נגייס את כוחות החיים לאחות אותו או שמא, חלילה, נתקבע סביבו כמו צלקת, חור תמידי של אוזלת יד? 

*

והיה ישראל האבא, החונך האינטלקטואלי שהיה השלמה טבעית לאבא והסבא הבשר-ודמי שמעט ממנו זכיתי להכיר ברחוב בן-גוריון 36. זה היה אב מטפח, מפרגן ומתגאה בבני טיפוחיו. מי לא זוכר את הברק בעיניו כשתיאר את ההצלחות של מריו [מיקולינסר] החל מצעדיו הראשונים בבר-אילן. על "אהבה זה לא סכין"[8] של זאב ברגמן אני זוכר אותו אומר, כך ממש ובפשטות: "אם הייתי קורא אותו לא הייתי כותב את 'כאב עד כלות' שלי," ובפעם אחרת (לא נגעתי): "איך שאני נהנה לקרוא את הווינייטות של קרלו [שטרנגר] האחול-מניוקה!"

זכיתי גם אני להיות מצוטט ומבוקר בעבודותיו. לעולם לא אשכח באיזה מאור-פנים קיבל את המאמר של חיים עומר ושלי,[9] שהציע ניסוח של מסר מניא למתאבד, ושבדיעבד אני מבין כמה קיפחנו בו את זכות הראשונים של ישראל על בניית העמדה האמפאתית כלפי הרצון למות. כשכתב ישראל "המבנה הטאקטי של הנרטיבה, המדגיש תחילה את העמדה המזדהה ואחר כך את העמדה המתעמתת, אף הוא נראה בעיניי,"[10] נדרש כוח התאפקות נדיר כדי שלא לכתוב בפשטות: "בוקר טוב אבשלום וחיים! את זה אמרתי כבר לפני עשרים שנה!" לא, הוא פשוט חיבק אותנו במאמר תשובה רגיש ומאלף. סליחה, ישראל, ותודה.

אולי לא מקרה הוא שאחת הפנינים הספרותיות ששיבץ ישראל ב"עולמות נסתרים" הייתה שיר שכתב משורר ישראלי נודע על קנאתו של גדול משוררי אותו דור במשורר שלישי: יעקב אורלנד מתאר את טלטלת הנפש שחווה מורו הגדול, אלתרמן, למקרא "חופה שחורה" של יונתן רטוש. תחילה עדים אנחנו לזעם של אלתרמן על היוצר החדש הפורץ לטריטוריות של גדולים ממנו, אחריו, לאט ובייסורים, מפציעה הקנאה ונעשית מודעת לאלתרמן עצמו, ואחריהם, לאט וברוגע, באים ההנאה מהשיר והחיבה ליריב לשעבר. רבים מכם בוודאי שמעו את ישראל מספר איך למד בבית הספר יחד עם חנוך לוין. "קינאתי בו," כך היה אומר בפשטות. "רציתי לכתוב כמוהו." ועוד אני נזכר איך, כשטיילנו פעם במדבר יהודה, סיפר לי בגילוי-לב על אהבתו הנכזבת לאדווין שניידמן, גדול חוקרי ההתאבדות בדורו. באיזו פשטות ביטל ישראל את עצמו לפני החוקר הדגול ההוא, באיזה חפץ-לב התיישב לפניו כדרדק שבא ללמוד, וכמה הצטער שחזון שיתוף-הפעולה ביניהם לא גרם לאיש להבין איזו יד-ימין הוצעה לו. מי יודע אם לא זֶכר אותה אכזבה מצד דמות-אב, שברגיל מופנמת ע"י הבן כלפי הדור הבא, הוא שפעל על ישראל פעולה הפוכה, כפי שקורה לאנשים בעלי מודעות: "כשאגדל, אני אנהג אחרת." כך, לא רק במפלצות האימה, הייאוש והשנאה העז ישראל להתגרות. גם את נחש הקנאה הזמין לדיאלוג וממנו שאב משנה כוח לעצמו ולתלמידיו.

*

ולצד המורה היה גם המורד, הילד הרע המתגרה בפרות קדושות, נושך ומצליף בלי חשבון. מאמר קצר ויפהפה שלו ב"שיחות" נקרא "על קופסאות וחפצים: נקודת מבט ביקורתית על תיאוריית יחסי האובייקט."[11] עכשיו השתלח ישראל במלאני קליין, בביון ובעיקר בסטיינר, נטל את תפקיד המדריך הטיפולי, עשה צחוק ללא רחמים מהתערבויות ופירושים פרועים שהביזאריות שלהן מתחרה בחשיבתו של הפסיכוטי. ראו כמה אופיינית לישראל הטענה: "בעוד שכוחו של יצר המוות מודגש, ודרך פעולתו על כל מנגנוניו מתוארת בפירוט, הרי שיצר החיים מתואר כסטטיסט. אין די בהצהרה כוללנית כי גם ליצר החיים יש כוח מעצב. מן ההכרח שדרך פעולתו והשפעתו יתוארו ויפורטו באותה מידה כמו היפוכו, אם אכן שני היצרים שווי-כוח בזירה (ע' 267)." אני מפנה אתכם לתגובה למאמר זה מאת בונשטיין,[12] וכן להדגשה של מיקולינסר, בעקבות מאסלוו, על הצורך להתמקד בהיבטים היוצרים והחיוביים של הנפש, שאולי גם היא הושפעה מישראל. בדומה ליוצרים העכשויים בפסיכואנליזה, הדגיש ישראל את צד המשחק שבטיפול, כן, דווקא כשמדובר במצבים כל כך חולניים, לשָם סבר ישראל שהמטפל צריך לבוא חי ככל האפשר, ומתוך החיות הזאת לבכות ולקחת חלק בכאב. אולי משום כך היטיב כל כך גם להיות פיזי בעת הצורך, לחבק ולנשק, לשלוח מטופלים לטיפולי גוף, אמנות ותנועה לצד העיסוק המילולי.

*

ועל צד נוסף בישראל יכול אני לספר, ובעצם חייב, בשמם של רבים. כאן אקצר, לא בשל צנעת הפרט שלי אלא בשל חוסר הייחוד של המקרה. פעמיים מצאתי את עצמי עם ישראל בקודש הקודשים שלו, בחדר הטיפולים אליו באתי, מבוייש ונבוך, כשהטיפול האישי שלי עלה על שרטון. אני זוכר אותו מקשיב בפעם הראשונה לסיפור חיי. כשסיימתי השתררה שתיקה, קצת ארוכה. ואז, הדבר הראשון שעשה היה להדליק סיגריה ולקחת ממנה שאיפה עמוקה מאוד. תוכלו לתאר לעצמכם כמה נבהלתי באותם רגעים: מה, הסיפור שלי כל כך קשה? רק בימים הבאים עלה בי הסבר אפשרי אחר: המוח שלו עבד באותם רגעים על הטורים הכי גבוהים שאפשר. אולי, בזמן ששתק, שקל במהירות גרסאות רבות על המשפט הראשון שיאמר לי, מה לאמר, איך לאמר, מה לא לאמר, והניקוטין נתן לו, כמו הסיגרים של פרויד, כמו גלוני הקפה של בלזאק וכמו הריטאלין של הסטודנטים בתקופת הבחינות, את הריכוז והתדלוק הדופמינרגי הכי חזק שאפשר, זה שיתבע מאנשים רבים מחיר כבד בבוא היום. ואכן בשתי הפעמים התמסרתי בהכרת-תודה לתקיפות שבה ישראל עשה סדר בבלגאן, נזף איפה שצריך ועודד איפה שצריך. על התוצאות של שתי הפגישות האלה מעידים מאז חיי, ממש כך, יום ביומו.

*

ולבסוף, ובעצם בראש ובראשונה, ישראל היה, בפשטות, איש טוב. חלק גדול מחייו בילה במעשי התנדבות, החל מעבודת החינם השוחקת באותו בית-ספר מיתולוגי בלוד, דרך פעילותו באגודות למניעת התאבדויות, וכלה בהתגייסות למען אנשים סובלים ומטרות חברתיות ופוליטיות, וכל אלה בהשקעה של שנים, על חשבון ההתקדמות המקצועית והפרנסה האישית. הפעם היחידה בה שמעתי את קולו נחנק מדמעות הייתה ביום-ההולדת שלו, כשהודה לרעייתו בכמה מילים פשוטת ונפלאות. טוּב-לב ריגש אותו כמו ילד. נדמה לי שהוא היה מסוג האנשים שמעשה טוב, כמו להצהיל פנים עצובות או אפילו לתת איזו מתנה למישהו נזקק, גורם להם הנאה ליבידינלית ממש, כמו לצאת למסעדה, לטיול או להצגה טובה.

*

המדרש (אבות דרבי נתן כ"ה 3) מביא הספד קשה מפי ר' עקיבא בהלווייתו של ר' אליעזר בן הורקנוס. אקדים ואומר כי אין המשל דומה לנמשל: ר' אליעזר היה קנאי מהיר-חימה שחבריו נאלצו להעניש בנידוי, ואילו ישראל נלקח מאתנו כמורה וחבר אהוב. הצד בו המשל כן דומה לנמשל הוא הפער הגדול בין הנפטר לבין בני דורו. ר' עקיבא אומר: "אללי רבי עליך, אללי עליך מרי, שהנחת כל הדור יתום!" על שיעור קומתך, ישראל, מעידה תהום היתמות המתגלית לעינינו מאז לכתך. יתומה האקדמיה הישראלית, אכולת הבינוניות וצרות-העין, שאיבדה אחד מטובי חוקריה ולא זכתה לכבדו כראוי בחייו. יתומה הקהילה הטיפולית, התופסת ראש יותר ויותר קטן מול הרלטיביזם הקלוקל והיד הקלה על פנקס הרצפטים של הפסיכיאטרייה הפוסט-מודרניסטית. יתומים כל אלה שהצלת את חייהם בעבודת הקודש על פני השנים, ושאת רובם אפילו לא הכרת, כמו שג'אנר, פסטר וקוך לא הכירו את אלה שניצלו מאימי הדבר והכלבת תודות לתרכיביהם. יתומים, וזה מדיר שינה מעיניי, כל כך הרבה אנשים בסיכון שעד מתהלכים בינינו, מסתירים את הפצצה המתקתקת בנפשם עד שיהיה חלילה מאוחר מדי. ויתום, כמה יתום, כל מי שזכה להכירך מקרוב, שאתה חסר לו גם ברמה האישית וגם בידיעה שאין כיום אנשים מהקליבר שלך. והלא לכך מכוונת הצעקה הנוקבת של ר' עקיבא: "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו, מעות יש לך עליי ואין לי שולחני לרצותן!" גם המפעל שנשמט מידיך כבד מכפי יכולתו של תלמיד אחד. הלוואי שיחד נוכיח עצמנו יכולים להרימו ולהמשיכו.

היה שלום עם שורות הפרידה הללו מהקלאסיקה של מקצועך, שורות הראויות, רק בשינוי המקום וללא שמץ של הגזמה, להיאמר גם עליך, ישראל, מתוך הקינה של אודן[13] על זיגמונד פרויד:
 

אך לא ניתן לו מבוקשו. הוא עצם את עיניו
על אותה תמונה אחרונה אשר נכונה לכולנו
של בעיות, כקרובי-משפחה נקהלות
בתימהון ובקנאה סביב מותנו

כי סביבו עד כלות הקץ ניצבו דוממים
אלה אותם למד, חייתו-לילה
וצללים שעוד חיכו להיכנס
למעגל האור של הכרתו.

נפנו באכזבתם אחור עת
מעניין חייו לוקח הוא
לשוב אל עפר בלונדון
יהודי נכבד שמת בנכר.

...

קול תבוני אחד נדם. על קברו
אבלים היצר ובני-ביתו על יקיר אהוב:
עצוב הוא ארוס, בונה הערים
ובוכה אפרודיטה פורקת-העול.


 

 

 



1 . אור-בך, י. (1987) ילדים שאינם רוצים לחיות. תל-אביב: אוניברסיטת בר-אילן.

[2] . אור-בך, י., ופרס, מ. (1992) הסתכלות ניסויית אל תת-ההכרה הדינמי. שיחות, ו: 214-221.

[3] . אור-בך, י. (1992) עולמות נסתרים: התבוננויות בתת-ההכרה. ירושלים: שוקן.

[4]. Orbach, I. (1995) The Hidden Mind. New York: Wiley

[5] . אור-בך, י. (2000) כאב עד כלות. ירושלים: שוקן.

[6].Orbach, I.  (2003) Suicide and the Suicidal Body.  Suicide and Life-Threatening Behavior, 33: 1-8.

[7]. Orbach, I. (2007) Self-Destructive Processes and Suicide. Israel Journal of Psychiatry and Related Sciences, 44: 266-279. 

[8] . ברגמן, ז. (2003) אהבה זה לא סכין. תל-אביב: ידיעות אחרונות.

[9] . אליצור, א. ועומר, ח. (1999) מה תאמר לאדם שעל הגג? הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת. נפש: רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי, א: 11-19.

[10] . אור-בך, י. (1999) איך תקשיב לאדם שעל הגג? תגובה למאמרם של אליצור ועומר. נפש: רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי, א: 20-22.

[11] . אור-בך, י. (2003) על קופסאות וחפצים: נקודת מבט ביקורתית על תיאוריית יחסי האובייקט. שיחות, י"ז: 266-273.

[12] . בונשטיין, א. (2004) על האפשרות לבחור לדעת והסוגסטיה שלא מדעת. שיחות, י"ט: 79-80. נוסח מורחב: http://www.mutuality.co.il/klein%20and%20bion.htm

[13]. Auden, W. H. (1939) In Memory of Sigmund Freud.
 http://www.poets.org/viewmedia.php/prmMID/15543 

 

*
 

 
Talkbacks
  reply