Photo Gallery

מזל טוב בת

מזל טוב בת
(גם ליום ההולדת)

ראש שנה מתקרב. עוד ימים אחדים ימלאו לך שנתיים.

האתפאר בך? דַיִי במה שכולם מסכימים עליו, כי כשמך כן אַת. אספר תהילתך? אחרים עושים את זה די והותר כשאת נושאת באזניהם נאום, ואני מגיב לתרועותיהם במבט צונן. מעולם לא קינאתי ב"ילדי פלא," ובריאותך ואושרך חשובים לי מהאיי-קיו שלך. הרבה יותר אני שמח לגלות שאת מיטיבה לצחוק, לחבק, להקשיב ולחמול. ואם מתנות השכל בהן חוננת, ככל הנראה, מסייעות בסגולות אלה, דייני.

איזו מתנה תרצי ליום ההולדת? ָה בֵּגוּ מָאהִי בֵּגוּ, הַארצִ'י קֵא מִיכָאיִי בֵּגוּ" הוא שיר-ערש ששמעתי בילדותי: "אם ירח, אמור, אם דג, אמור, כל אשר תרצה אמור." והנה לפני שבוע, את היא שבחרה לתת לי מתנה לא צפויה, בדמות שני כדורים לבנבנים בגודל גרגרי אפונה. יום יבוא אולי ותרצי לדעת עליהם, אז הנה מכתב בבקבוק אלייך, בת, על ים הזמן.

שנתיים חלפו מאז אותו בוקר שטוף-אור, ארבע שעות בישיבה ללא-ניע וגב כואב במחיר ההתעקשות על מגע צמוד בחדר היילודים עם יצור זערורי המחליף את גון עורו מאפור מקומט לוורדרד בוהק. נשיקה ראשונה בחרדת-קודש, עיניים נפקחות לראשונה ומלמולי בראשית עולים חרש. בעריסות ממול בוכים יילודים בני פחות משעה, ללא מגע אדם, מחוברים בכבלים למיטב הטכנולוגיה, ומדי פעם בוקעת זעקת-כאב בשל דקירת מזרק, כי כך ציוו האלים בחלוקים הלבנים. רק עלייך סוכך אבא פנאטי החושף שיניים ונוהם על הצוות לבל יעזו לתקוע מחט, לסנוור בנורות ניאון או לבצע מעשה איוולת אחר בשם הרפואה המודרנית. כך נותר הצמד המוזר על כסא הנירוסטה בפינה. משתאים ומחרישים, מביטים זה בזורק מי שזכה להיות עם יילוד בשעות חייו הראשונות מכיר את המבט הזה, האינטליגנטי עד להפנט, ננעץ היישר בעיניו, אותו מבט שישוב ביממות הקרובות לדעוך לבהייה אדישה. חידה ידועה היא: הרבה תבונה כבר צבורה בקפלי מוחותינו בבואנו לעולם, אבל חזקה מצוות האבולוציה עלינו, האדם הנבון, לשוב ולהיטפש, להתנער ממורשת האינסטינקטים כדי לפנות מקום לפירות הלמידה. מי חכם ויידע איך לאחוז נכונה בשתיהן?



גם אבותינו התלבטו בשאלה זו. אפלטון, ובעקבותיו חז"ל, ייחסו לתינוק חכמה נסתרת ולפעמים אפילו גלויה. "מעולם לא נצחני אדם," אמר רבי יהושוע בן חנניה (עירובין נ"ג 2), "חוץ מאשה, תינוק ותינוקת." אפתח אם כן בניצחונך הראשון. היית כבת שבעה חודשים, כבר רהוטה ודעתנית, והמשקה בבקבוק נגמר. "אין!" נשאת קולך באחת המלים הראשונות שלמדת, ואותה שָנית ושילשת בבכי יורד חדרי לב: "אין!" נבוך ולחוץ, מיהרתי למלא את הבקבוק, וכששמתי אותו בידייך, ונרגעת, נואלתי לנופף מולך אצבע מאיימת: "לא להגיד אין!"

בעינייך זה היה מאוד לא מצחיק. רגע הבטת בי בזעזוע ומיד פרצת בשוועת-עניים מחודשת: "אייין!!!" הגם אל היקר בקנייניי עולל רך תתנכל, אב חסר-לב, אל כבשת-הרש האונטולוגית, אל האין?

"אוי נכון, אין!" חזרתי אחרייך, מעווה פניי בבכי ומצביע ביגון אין-קץ על הבקבוק המלא על גדותיו. "אין, זה נורא, אין!" הבטת בי בחשדנות בעודי מגביר יללותיי, עד שנחה דעתך כי באמת בוכה אני על חלב שלא נמזג. או-אז מיהרת לתחוב את הפטמה אל פיך בטרם יבקש גם הקמצן-הבכיין לגימה ממנו.

צדקה ממני. אולף הסורר. מעתה ימלא פטרוצ'יו את מצוות קתרינה לקרוא לירח שמש ולשמש ירח. 

כך קיבלתי בצייתנות את הודעתך, ואת כבת שנה וחצי, כי שמך דני ויש לפנות אלייך רק בלשון זכר, עד שנעתרת לשוב אל שמך. גם את יסודות תורת המיון של לינאוס ביטלת מן היסוד כשהודעת, קבל עם ויוטיוב, כי אותו דני עכשיו דוגר לבטח בתוככי גזע הפיקוס, ובקרוב יהיה אב גאה לגוזלים. הוא גם פגש גדי, אותו דני דעתן, והיה עליי להתאפק לא להפריע בשיעור האנטומיה הפרוע שלמדו השניים יחד. ופעם שקעת במשך למעלה מעשר דקות בפליית אניצי קש מפרוות ארנב קשיש, שוכחת עולם ומלואו יחד עם הקליינט המתמסר לטיפול בעצימת עיניים. אספרגר? דיספוריה מיגדרית? לא התלבטתי הרבה לגבי האבחנה: ביופיליה, מונח שטבע אריך פרום, היא משיכה יצרית אל כל דבר שחיים בו. ואת, מסתבר, ביופילית מוחצנת וגאה. ללא קושי את נוקבת בשמות עשבים, שיחים ועצים, כולל השמות הלטיניים שמצאתי להשיב לשאלתך "איך קורים לצ'מח הז'ה?" והנה דודך הגנן בנימין פוער פיו בתדהמה לשמע "היביסקוס," "אראוקריה" ו"קייצת מסולסלת" השגורים כבר על פיך ועמם הידע השימושי: מפרחיו האדומים של זה יש לקטום את עלה הגביע כדי לינוק מעט צוף, זו מצמיחה עלים בצורת חבלים ירוקים, אותם את אוגרת לצד אוסף האצטרובלים והתרמילים בחדרך, ולזו תפרחת "סבא" של זרעים לבנים, אותם את אוהבת לפזר בנשיפה.

את היכרותך הראשונה עם עולם החי עשית בזכות ידידי ראובן הילר שנלווה אלינו פעם לטיול. היית אז בת כמה חודשים, אחרי משבר הפרידה בין הורייך והמעבר לעיר אחרת, ואני שפכתי דאגותיי באזני החבר: היא אפאטית, היא לא צוחקת! והנה ראית כמה חתולי רחוב ופרצת בצחוק מתגלגל. ראובן, ביולוג חד-הבחנה כתמיד, העיר הערה מפתיעה לסיבת הצחוק ואני מיהרתי ליישם את התובנה החדשה בביתך השני – ביתנו.

כאן, ברחוב מרגולין ברחובות, נמצא בית סבתך שלא זכתה להכירך, וכאן גדלו אביך ואחָיו לצד בני-הדודים מהבתים הסמוכים, שמהם בקעו קולות חיות ועופות. אל הבית הזה שבנו אני ואת, לחדש את המולת המשק הקטן. עץ הרימון שנטע אבי-סבתך עמוס עתה פרי, וכמוהו הגפן והתאנה, ואם נזרע חיטה ושעורה תתפאר החצר בכל שבעת המינים. שתי תרנגולות ותרנגול שבו לחצר, ועמן קרקורים וביצים טריות. אליהן התווספו חתלתול שחור ושמו הַייבוּן (בעל-חיים בפרסית) שאליו נקשרת באהבה ובתרועות-גיל, ודגיגים באקווריום על שולחנך הקטן. להשלמה באו מנוי לספארי ברמת-גן וביקורים בפינות-החי הקסומות של קיבוצי נען וגבעת-ברנר. דודייך מצד האב, כולם גרים בחצרות שוקקות פרווה ונוצות, זורחים מנחת: עוד נינה לסבא-רבא האיכר (ואני מוסיף בלבי: וגם לסבא-רבא הרב)! כך התוודענו אל אבישג הווטרינרית המקסימה, אל אירנה המאכילה את החתולים במכון וייצמן באהבת-חתולים רוסית מאנפפת ובהתרסה גלויה נגד השלטים האוסרים על האכלתם, אל הרופאה המשוררת שהביאה לך ספר-ילדים פרי-עטה, ואל עוד שתי שכנות יקרות הגרות זו מול זו, ושם שתיהן יעל, ובחצרותיהן ארנבות וחזירי-ים, שאת ציוצם את משמיעה בטבעיות. דודך רפי העניק לך את האנציקלופדיה "החי והצומח של ארץ ישראל" שמשקל כל כרכיה יחד אולי גדול ממשקל גופך, וללא קושי זיהית בה את החרדון המטפס על קיר השכנים ואת הדוכיפת המחללת על הגג.  

ברבות הימים נעשה המורה תלמיד והבוגר אינפנטיל. מה לעשות, החדווה הזאת מדבקת. עוברים-ושבים מציצים בתימהון במעשי התימהוני ובתו. ליד בריכת הנוי במכון וייצמן מתלחש סטודנט מחו"ל עם חברו: תגיד זה לא המרצה משנה שעברה? ובאחד הגנים במכון, בשטח שהיה פעם חלקת האיקלום ההיסטורית של מכון וולקני, גילינו עץ-פרי מוזר בעל פירות אדומים ועסיסיים. פעם כשפקדנו אותו ראינו זוג עיני-ילד תכולות צוחקות אלינו מבעד לסבך: גנטיקאי מבריק, שהוא גם ידיד יקר של אביך, בא לדרוש בשלומנו. ניסיתי לתחוב פרי בשל אל פיו אבל היורם נרתע בחיוך נבוך. "למה לא להכיר אורגניזם חדש על הבוקר בדרך למשרד?" שאלתי בלגלוג. "תביא לי את הגנום שלו," צחקק וברח.

וכך למדתי ממך לא רק פרט זה או אחר אלא הרבה יותר מזה: על אופן לימודם של הפרטים. כי לעתים קרובות, אחרי שעניתי לשאלתך, באה שתיקה קצרה, ואחריה התביעה "אוֹפַּם" (עוד פעם)! אני חוזר על דבריי, על פי רוב בניסוח שונה מעט, רק כדי לשמוע את ה"אוֹפַּם" שב, ולעתים אף נשנה, בעוד הידע החדש נעכל ומתויק בנבכי המוח הפעוט. לא רק הלכה את מורה כאן אלא מטא-הלכה: "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד" (בבלי חגיגה ט2). 

לפני שבוע זכיתי לשיעור חדש, והנה שבנו אל שני הכדורים הזעירים.

יצאנו מהמסעדה במכון וייצמן, האכלנו את הדגים שבבריכה וישבנו על הדשא עם ידידייך החתולים שבחזית בניין אולמן. פתאום שאלת "מה ז'ה?" ולפני שהספקתי למנוע בעדך תחבת ידך אל מתחת לסלעי הנוי. שני כדורים לבנים זעירים הבהיקו בכף-ידך. חששתי שזה חומר ריסוס ומיהרתי לקחת אותם. והנה מעין צל כהה מרצד כמדומה בתוך הכדורים, שממבט קרוב יותר היו אליפטיים מעט, וחשתי במרקמם הגמיש. ניחוש עמום צף מהזיכרון. שמתי אותם בכיס החולצה. הגיע הזמן להשיבך לתל-אביב.

בערב חיפשתי מצע למטען העדין. צנצנת עם מכסה נקבים מחנות התבלינים "חסיד" עמדה כמעט ריקה במטבח. שטפתי וניגבתי אותה, ומהגינה הבאתי מעט עפר ועלים יבשים ופיזרתי על קרקעיתה, ועליהם הנחתי את שתי הביצים. רק עתה אני מבחין כי שקט חשוד השתרר בבית. מגג המקרר רושף זוג עיניים ענבריות: הַייבוּן, פני צדיק פניו ושֶׁבע תועבות בלבו, עוקב אחר מעשיי בעניין רב. אצטרך לשים את הצנצנת על מדף גבוה יותר. מעתה אעקוב מדי יום.

היום, מוצ"ש ה-30 באוגוסט, חזרתי מאוחר הביתה וראיתי כי אחת הביצים נעשתה לבנה. מקרוב נראה גם בֶּקע לרוחבה. בשקיקה חיפשתי על דפנות הצנצנת. יש! לטאה זערורית, מראשה עד קצה זנבה ארוכה לפחות פי-3(!) מהביצה ממנה יצאה, צל זעיר פועם במהירות מתחת לעור החזה השקוף, מתרוצצת אנה ואנה, מדביקה רגליה אל המשטח החלק כמעשה בנות-מינה מימות עולם. האם תבקע גם השנייה? כן, בסביבות 10:30 למחרת. הבכורה נמלטה בלילה. הצעירה לא שעתה אל החרקים הזעירים שליקטתי למענה, ורק התחבטה בדפנות הצנצנת עד שלא ערבתי לבי להחזיקה עד בואך.

אז הנה המעשה ליום בו תוכלי לקרוא על מה שמצאת מתחת לסלע ובקע לאוויר העולם בין צעצועייך וספרייך. זו שממית, בתי. בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ. מזל טוב. תחל שנה וברכותיה. ויום הולדת שמח.


 
Talkbacks
  reply