סיפורים

קדיש

  קדיש

בתחילת שנת הלימודים הודיעו לנו כי השנה חייבים כל תלמידי בית-הספר התיכון הדתי ברחובות להתפלל שחרית בבית-הכנסת הסמוך. צירופה של חטיבת-הביניים לבית-ספרנו לא אִפשר יותר לקיים את תפילת הבוקר באולם ההתעמלות, כפי שעשינו עד אז.

 

תלמידי החטיבה החדשים באו רובם משכונות שעריים וכפר גבירול שבפרברי העיר. הם בלטו בהתנהגותם הפרועה וישבו סמוך לפתח בית-הכנסת, ממנו היו פורצים החוצה בשאגות-פרא מיד עם תום התפילה. תוך ימים מעטים הפך האולם הגדול לזירת היתקלויות נזעמות בין הפוחחים החדשים לבין מנהל בית-הספר, מר אלטשולר. פעם אחר פעם היה המנהל קם מכיסאו שבכותל המזרח וניגש אל החבורה הרעשנית, שולח הביתה נער שבא בלי ציצית ומתרה בחברו שלא יבוא מחר בלי להסתפר. את המריבות הללו היה עושה בלחש ובשיניים חשוקות, מלכסן מבט אל כמה מתפללים מבוגרים שנספחו אלינו ושבפניהם לא רצה להראות את בית הספר בקלונו. תפילת השחרית השקטה של השנים הקודמות פינתה את מקומה לשעה מתוחה ונרגזת. האחראי על תלמידי החטיבה היה המורה מועלם, בחור צנום שנראה כילד מחונך שנקלע שלא באשמתו למקום, ובכל פעם שהיו תלמידיו מכעיסים את המנהל דומה היה כאילו מבקש הוא להיבלע באדמה.


אך מלבד התלמידים החדשים נוספה עוד דמות לשגרת התפילה. ביום הראשון של שנת-הלימודים היה מאיר מהשביעית שליח-הציבור, וכשסיים את אמירת "שיר של יום" שמענו מהספסל שליד החלון מישהו קורא בקול רם "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיה רַבָּא." "אמן" ענו כולם וחדלו מהתפילה. הסתובבתי להביט אל הקורא. איש צעיר בעל חזות רבנית וזקן משיי זהוב עמד והחל בקריאת קדיש יתום. הוא עטה מעיל דק וארוך ומשקפיים עגולים דקי-מסגרת עיטרו את פניו הרכים. קולו היה דק וילדותי עם שרידי מבטא אנגלוסאקסי. מאותו יום היה הש"ץ רגיל להפסיק במקומות המתאימים ולהמתין לאמירת הקדיש, שמשכה את לב כולם בניגונה המיוחד.

 

למעשה היה זה הניגון הנפוץ של הקדיש, אלא שהאיש היה מזמר אותו באִטיות מיוחדת, משווה לנעימה הידועה תחושת צער אישי שהיה ממלא גם את לב השומע בהרהורים נוגים. האם באמת ראיתי על פני התלמידים צל חרדה נעלמת המתגנבת ללבם בהקשיבם לו? דומה שהרב לא היה עוצר בקריאתו כדי לנשום כראוי, שכן שבהגיעו למקומות בהם עוברת הנגינה לצלילים גבוהים היה קולו נעשה מאומץ וחרד, כקול ילד ביישן השר בפני המבוגרים.

 

והנה דבר מוזר הלך ונרקם ברבות הימים: מכל באי בית-הכנסת, התחבבה דווקא על תלמידי חטיבת-הביניים תפילת הקדיש הנוגה של האיש ליד החלון. בני חבורה אלימה ומכעיסה זו, דומה שלִבם יצא אל הקול הילדותי והם החלו מחרים-מזמרים אחריו בלחש את הקדיש. לרגעים אחדים היו פוסקות ההתלחשויות השורקניות, הבעיטות מתחת לשולחן והתנועות המגונות, והראשים פרועי-השיער היו נרכנים על הסידור ללוות חרש בסלסולים תימניים ומרוקאניים את המנגינה האשכנזית. ולשיא ההתמוגגות היו התלמידים מגיעים באותה נקודה בה היה הקורא מאמץ את גרונו. אז, בארשת חסודה וצדקנית, שבאופן מוזר נראתה כנה ויוצאת מעומק-הלב, היו מזמרים לאט ובכוונה, כאילו רצו לחלוק עמו את רגע השיא של המנגינה ולהשגיח שלא ימעד בקולו. היה זה באמת קטע קשה למי ששר את הקדיש לאט כל כך ובקול גבוה. הוא היה מאריך בתחילת השורה,

 

"בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל,"

 

ואז הייתה המנגינה נוסקת אל רום האוקטאבה:

 

"בַּעֲגָלָא וּבִזְמָן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן."

 

"אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא!" היה הקהל נענה בקול רם, שהיה נשמע כאנחת הקלה. ובשוך המענה היה הרב חוזר על המלים, כנהוג, וממשיך בקדיש. דממה עמדה אז באולם בית-הכנסת, ואפילו מר אלטשולר היה מסתובב לעתים אחורנית ועיניו שהיו מביטות באיש במבט אטום נחו מעט מזעפן.

 

עברו כמה חודשים, ושירת הקדיש לא זו בלבד שלא נס ליחה אלא שהלכה ונהייתה יפה יותר ככל שנעשה האיש רגיל בקריאתו. דומה שכבר קהה מעט כאב האָבדן, ובניגון הלכה ונשתררה נימת השלמה עם דרך העולם ועם הגזרה שנגזרה על המת שישתכח מן הלב. ליוויים השקט של נערי החטיבה נעשה אף הוא למסורת שמורה היטב, וברבות הימים מצאתי אף אני את עצמי הולך שבי אחרי החיזיון, מחכה לאותו מעבר של "בַּעֲגָלָא וּבִזְמָן קָרִיב." מעט-מעט עלה בידי גם לפענח את המילים הארמיות של התפילה, שכן באותם ימים הייתי לומד לדבר ערבית מפי נערי הבדואים שאתם התרועעתי למגינת לב הוריי, וגאה הייתי כשהצלחתי לגלות מילים דומות בין שתי השפות. הנה המילה "צְלוֹתְהוֹן" שבקדיש מתבארת מתוך המילה הערבית "צלא," תפילה (ומכאן המילה "צליינים"). וכששמעתי פעם את חברי סלאמה משתמט מפניי באמרו "אנא מסתעג'ל," לאמור, אני ממהר (ומכאן הפתגם "אל עג'לה מן א שייטאן," החיפזון מהשטן), הבנתי באותו רגע כי "בַּעֲגָלָא וּבִזְמָן קָרִיב" פירושו "במהרה ובזמן קרוב." אז נראה לי אותו רגע-שיא בשירת הרב תואם ברום נגינתו את עומק הכיסופים שבמילים העתיקות.

 

האם שמע את הליווי הדקיק העולה אליו מהספסלים האחוריים? בעת הקדיש היה מגביה מעט את פניו כלפי מעלה ועוצם את עיניו, ופניו הרכים היו מתכסים בארשת שלווה ושכחת-עצמו. גם קולו הלך והתחזק במרוצת החודשים, פה מטעים צליל וכאן מוסיף בן-תו, כמו הלך אף הוא שבי אחר חן נגינתו.

 

שנת הלימודים קרבה לקיצה. באחד מימי תמוז – במקרה, גם באותו יום היה תורו של מאיר מהשביעית לעבור לפני התיבה – נפל דבר. מאיר סיים את "שיר של יום" והמתין מתוך הרגל. "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיה רַבָּא," פתח הרב, ואני נמלאתי תימהון. מה היה לו? הוא פתח את תפילתו בקול רם ואִטי מן הרגיל, ושוב הכרתי בה את עקבות הכאב הישן. הבטתי לאחור אל האיש. אכן, הכרת פניו העידה על סערת-רגש גדולה, וכמוה הרטט בקולו. עצב סתום עלה בלבי לשמע הניגון. מקרב תלמידי החטיבה החל עולה במענה ליווי חזק מן הרגיל. כולם חשו בשינוי. גם המנהל אלטשולר הציץ אחורנית במבט תמה.

 

"בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כֽרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ," לָאט הרב, נושא פניו למעלה, עיניו עצומות וקולו הולך ומאט, נאחז בכל הברה, "וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ."

 

"אמן!"

 

"בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל…"

 

ואז השתתק הרב ונדם. ובהשתרר הדממה באולם עלה כמאליו מן הספסלים האחוריים מִשבר לחישה שנעשה לקול אדיר בשקט ההוא, קולותיהם הדקים של תלמידי החטיבה שלא הספיקו לעצור בעצמם ונסחפו עם המשך הפסוק הקטוע: "בַּעֲגָלָא וּבִזְמָן קָרִיב…"

 

כמה פרצי-צחוק נבוכים נשמעו תחילה, ומיד אחר כך חלף רחש של תדהמה וזעם בקהל. "פסיכים!" לא התאפק פנחס מהשמינית, ומלמול של הסכמה נענה לו מבין חבריו. מר אלטשולר הזדקף באחת מרכינתו על הדוכן וסב לאחוריו סמוק מחימה, והכרת פניו ענתה בו כי כבר מכין הוא בעיני רוחו את שורת הסילוקים, המכתבים להורים ושאר העונשים שיבואו על העדה החוטאת. המתפללים המבוגרים נדו בראשם בהבעת זעזוע, מלכסנים מבטים כבדי-משמעות איש אל רעהו. המורה מועלם כבש פניו עמוק בסידור.

 

כל זה כמו לא נגע לו, לאיש-החידה צהוב הזקן. פניו נותרו פונות למעלה, עיניו עצומות ושפתיו חתומות. אור חלונות המזרח נפל עליו. ואז, אחרי שניות אחדות של דומיה מעיקה, שב הרב רְתת אל ההמשך החסר, חוזר בדיעבד על דברי הנערים: "…בַּעֲגָלָא וּבִזְמָן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן."

 

"אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא!" נענינו כולנו בצעקה מבלי-משים, כמנסים לכסות בקולותינו על הביזיון, ועל כולם התנשא קולו של מר אלטשולר, שה"אמייין! יהייי! שמייי!" שלו נשמע מבשר-רעות כדרשת ההסתה שהיה המופתי מנבי-רובין נושא בימי ראשית היישוב לפרוע פרעות ביהודי רחובות. לחישות עברו בקהל הנבוך.

והקדיש הלך הלוך וגבור, הלוך והתחזק, יוצק יגון מתחדש אל כוחות שהתחדשו אף הם, מתרומם עם הוד
מִלותיו: "יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלַּל שְׁמֵהּ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא."

 

"בְּרִיךְ הוּא," נענה הקהל בקול אדיר. הסתובבתי שוב להציץ באיש. על הפנים הצעירות שאדמו פתאום הייתה ארשת התרגשות חזקה. היה הצער, ויחד עמו משהו אחר, מעין תחושת התעלות ופורקן. והוא ממשיך, והנה עולה תימהון על פני המתפללים: הרב עבר, בניגוד למנהג, מה"קדיש יתום" אל הנוסח הגדול יותר של ה"קדיש דרבנן": "עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מָאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְיתָא דִּי בְאַתְרָא קַדִּישָׁא הָדֵין וְדִּי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר." האם היה מי בקהל שלא חש באותו רגע כי גם אליו מכוון הרב? והוא ממשיך, ועתה נפער פיו של המורה מועלם בתדהמה: הרב האשכנזי עבר באמצע דבריו אל הנוסח הארכני, מעתיר-הברכות של יוצאי ספרד, מונה אמרותיו בהטעמה, כמתוודע זה עתה אל חן המילים מלאות הטוּב: "יְהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא, חִנָּא וְחִסְדָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה, וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה, וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה, וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן."

 

"אמן" ענינו, הפעם בקול חרישי, והנער שלידי מצמץ בעיניו.

 

"עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו," נענה הרב, פוסע שלוש לאחוריו, משתחווה לשמאל ולימין, "הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן."

 

"אמן," לחשו הנערים.

 

יותר לא חזר אותו האיש לומר קדיש. משמע, באותו יום מלאו אחד-עשר חודש לפטירת שארו. עוד ימים אחדים התפלל אתנו שחרית עד תום שנת הלימודים, ויותר לא ראינוהו. אולם בשנים שחלפו מאז דומני כי הבנתי את פשר מעשהו באותו יום. איני יודע אם אמר קדיש על אביו או על אמו, ואני מקווה שלא אמרוֹ חס-ושלום שלא כדרך העולם. כך או כך, לבי אומר לי כי באותו יום אחרון לשנת אבלו ביקש כי אל אותה נפש יקירה שאבדה לו יעלו גם קולות הבנים האחרים אשר חָברו ליטול חלק במשאו, ותשמעם אף היא, והייתה לו זאת לנחמה.

 

 

 

 

 


 
Talkbacks
  reply