סיפורים

לזאת ייקרא אשה

לזאת ייקרא אשה


הן דמו מאוד זו לזו למרות ההבדלים בהופעתן. אסנת, הבכורה, לבשה מכנסיים פשוטים וחולצת יום-יום, ובבגדי גלית בצבץ גנדור. לאסנת שיער פזור, ושערה של גלית אסוף היטב. פני גלית חלקות, אומרות תום, ואילו לאסנת פנים זוויתיות יותר, והאירוניה שבקצות השפתיים נותנת הרגשה שכשיוצאת מהן בדיחה, זו בדיחה גסה.


אנשים בודדים ישבו במזנון טרמינל הנוסעים בבן-גוריון. השעון על הקיר ממול הראה את השעה שבע בערב מתקרבת. הטיסה מתוכננת לשמונה ורבע. כמתקשה להשלים עם רוע הגזירה, הציצה אסנת בגניבה בשעונה. קשה עליה הפרידה, אבל מצידה היה נכון יותר להתנשק ולהיפרד עכשיו במקום לבלות את יתרת השעה בדיבורים על לא כלום. מדי פעם, כשגלית אינה רואה, היא מציצה בה מהצד. בדמיונה נשמר עדיין זיכרון אחותה מהימים הרעים ההם, עם הפנים הנפוחות מקורטיזון והשיער שנשר מההקרנות, ומהלילות שבילתה ליד מיטתה אחרי הניתוח, נרדמת באפיסת-כוחות על הכורסה של בית-החולים וערמת ספרי-חוק לצדה.


"נשתה משהו?"


אסנת נעתרה, לא לפני שסילקה משולחן המזנון את "אגרטל" הפרחים המלאכותיים תוך התנשמות מודגשת של מי שמגייס את סבלנותו לא לצרוח על נודניק ידוע. גלית צחקקה חרש. הן הזמינו הפוך. גלית ביקשה גם בורקס.


"אסנת," אמרה גלית, "יש לי משהו מאוד חשוב לספר לך."


המממ! זו לא תהיה שעת בטלה אחרי הכל.


"זה משהו מאוד לא קל. אני מוכרחה לספר לך כי אני יודעת שבסוף את תגלי את זה. אוסי, אני כבר אומרת לך: זה לא מה שזה ייראה לך ממבט ראשון."


"יאללה תשפכי, חמודה," גיחכה אסנת. "את יודעת שאני אסלח לך על הכל. נו, מה? גנבת לי את ה'ויזה'? שכבת עם הבעל שלי? רק אל תגידי לי שהצבעת ליכוד!"


"אוסי, לא גנבתי לך את הויזה ולא הצבעתי ליכוד."


רגעים אחדים עברו בחוסר-הבנה ואז הניחה אסנת לפיה להיפער.


"איציק?"


גלית הייתה עתה חיוורת. אסנת הביטה בה בפליאה. כמה זמן היא נושאת את הסוד הזה?


שתיהן לגמו פעם נוספת מהקפה והניחו יחד את הספלים. גלית לקחה נשימה ארוכה.


"זה היה אחרי הניתוח הראשון, את יודעת, כשהוא היה בא לקחת לי את הכביסה. היינו יושבים לפעמים יחד לשתות תה. יום אחד, שבוע אחרי שחזרתי הביתה, את זוכרת כמה הייתי מיואשת. בכיתי נורא ואמרתי שאני מצטערת שנתתי לך לשכנע אותי לעבור את הניתוח הראשון ושעכשיו אני לא רוצה לעשות את הניתוח לשחזור השד. ואז הוא חיבק אותי. אוסי, אני רוצה שתביני מה קרה. הוא הרי תמיד מחבק ומנשק אותי, גם לפנייך…"


"עזבי את הפסיכולוגיה!" אמרה אסנת. "ספרי מה קרה."


"מה שקרה," אמרה גלית, "הוא שאני חיבקתי אותו חזק בחזרה וחיככתי את הלחי בזקן שלו."


"ו…?"


"ו…? ו… מה? הייתה נשיקה ממנו ועוד נשיקה ממני, ועוד כמה חיבוקים וליטופים ונשכבנו על הספה והידיים הלכו לפה ולשם והיה קצת אוּה ואַה וברגע האחרון הוא נורא נבהל וביקש סליחה ועצרנו את עצמנו. זה הכל."


"שאני אבין, ממש התנשקתם?"


"שאני אבין, אני בחקירה משפטית עכשיו? את התרגילים האלה תשאירי לבית המשפט. גם אני לא מדברת עכשיו בתור עורכת-דין אלא בתור אחותך."


"יפה, אז גם אני עכשיו לא עורכת-דין אלא אשה נבגדת, ואחותי היקרה…"


"שום נבגדת, תפסיקי עם הזיבולים. כן, התנשקנו…"


"על הפה?"


"אסנת, אני…"


"תעני לי בבקשה! התמזמזתם?"


"אסנת! באמת! את שוכחת שזה היה עוד בזמן התפרים! בחיי, את ממש איומה…"


הבכורה כמעט נשכה את שפתה כשהסבה אחותה את פניה הצידה, אבל מיהרה לקפוץ את פיה כששבה והביטה בה.


"או קיי," אמרה בקול רגוע יותר. "אז אני מבינה שזה כל מה שעשיתם. נשיקה פה וליטוף שם, והבעל המניאק שלי התחשב במצבך ולא המשיך יותר מזה…"


"כן, ואני מפסיקה עכשיו את השיחה הזאת והולכת לעשות פיפי ואת כדאי שתירגעי בינתיים. אוסי, בחיי שאם עוד פעם תדברי אליי ככה אני קמה ועוברת לדיוטי-פרי. נראה אותך מנסה לצרוח עליי כשאני בצד השני."


אסנת הרימה ידיה במחוות כניעה קלילה. אחר כך השעינה זרועותיה על השולחן וכיסתה פניה בידיה, כמבקשת להיות עם עצמה. רק נעלמה גלית והיא חטפה את הבורקס המתקרר ונגסה ממנו נגיסה אדירה. אחר כך מיהרה למחות פיה.


פני גלית הדיפו רעננות מחודשת אחרי שרחצה פניה בשירותים. אשה באדרת פרווה סרת-טעם צרחה לתוך טלפון נייד. אסנת הביטה בה בתיעוב כה מודגש עד שהאשה הנמיכה את קולה. גלית צחקקה שוב.


"יפה," אמרה אסנת בשקט מופגן. "אני יותר רגועה עכשיו. אז אולי תסבירי לי למה אני לא צריכה להתרגש מהסיפור הזה שבעלי ניסה לשכב עם אחותי ורק בקושי עצר את עצמו?"


"את לא צריכה להתרגש כי ראיתי שכל זה בא בהפתעה גמורה מבחינתו. הוא לא תכנן את זה או משהו. תביני, הוא מצא את הרגע הכי גרוע מבחינתו להתחיל אתי. זה פשוט היה כל החשיפה הזאת אליי במשך הרבה שעות, עם העזרה לעלות במדרגות ולנעול נעליים…"


אדוות סומק הייתה הולכת ומתפשטת על פני גלית.


"האמת," המשיכה, "גם אני אשמה שלא שמתי לב איך אני בקושי לבושה וכל זה. חוץ מזה, סליחה שאני אומרת לך את זה, אבל יכול להיות שביניכם, בקטע ההוא, יש קצת בעיות?"


יכול להיות שאת קצת הַבְּלה?" התרתחה אסנת. "מה נהיית לי עכשיו, יועצת מין?"


"אסנת," עיניה של גלית הצטמצמו באיום, שפתה התחתונה חושפת קצה שורת שיניים תואמות, אזהרה מפני השימוש המתקרב בנשק לא-קונוונציונאלי. "קצת מזג שיפוטי, בבקשה."


אסנת נראתה כאילו חטפה זבנג משוקר חשמלי נגד אנסים באמצע הפארק. "מזג שיפוטי," אותו מונח חמקני שבוודאי יעלה בוועדה למינוי שופטים כשתדון במועמדות שלה, היה נקודה מאוד רגישה אצלה.


"עשיתי אותך משפטנית," רטנה, "אבל איך יצאת כזאת מרשעת?"


"הייתה לי מורה מעולה, חמודה שלי." גלית, עיניה דוקרניות עדיין, דיברה עתה בחנחון מופגן. "כל שנות הילדות הערצתי אותך ופחדתי ממך. תגידי יא כלבה מרשעת, את זוכרת את מבחן השקר?"


"נו, התחלנו!" אסנת לא הצליחה להסתיר חיוך מלא אשמה.


"אל תתחילי עם הנו-התחלנו הזה! שנים לא יכולתי לומר שום דבר בלי שתגררי אותי אל מתחת למנורה בחדר של אבא ותקמטי לי את המצח לראות אם אני משקרת. את יודעת כמה פעמים עמדתי מול הראי וקימטתי לעצמי את המצח לגלות סוף-סוף את קמט השקר הארור הזה שהמצאת כדי לעשות לי טרור? אסנת, לא כדאי לך שאפתח עכשיו את הפה על מה שעשית לי כשהיינו קטנות. את תצאי מזה לא טוב." גלית חפנה את סנטרה של אסנת ונשקה לה. "אוי אחותי היקרה, איך שאני שונאת אותך!"


"לתשומת לב הנוסעים בטיסה 225 ללוס-אנג'לס," הכריז הרמקול. "הנכם מתבקשים לעלות בשער שלושים ושתיים."


הן הלכו יחד עד למחסום האחרון, שם נעצרו ופנו זו אל זו. צמרור מוזר חלף בגבה של אסנת. רעד שטף את גווה והקים רעש מוזר בתוך אוזניה כזרם מים אדירים. דומעות, מתייפחות ומצחקקות לסירוגין, היו נושקות זו לזו נשיקות עזות עד להכאיב, מאמצות בחזקה אל הלב אשה את אחותה. אסנת השעינה את מצחה אל מצח גלית, עיניים דומעות ננעצות בעיניים דומעות מאפס-מרחק, חיוכים מתאמצים שלא להתהפך להעוויות בכי.


"גלי, נסיכה שלי…"


"אוסי," קולה של גלית נעשה ילדותי בעודה מתרפקת על לחיה. "את מבטיחה לי שאת לא יורדת על איציק?"


"לרדת עליו? מה פתאום? אני רק מסרסת אותו וזהו… סתאאאם," גיחכה בהנאה. "יהיו כמובן כמה שאלות לא נעימות ואולי איזה צעקה פה ושם שייבהל קצת. אבל שמעתי את מה שאמרת לי ואני מבטיחה לא להרוג אותו."


אחרוני הנוסעים עברו על פניהם. חיבוקן התחזק.


"גלי חמודה, מתוקה שלי…" אסנת התייפחה. "תשמרי על עצמך ותעשי חיים עד שתשמיני. את שומעת? את כזאת רזונת שאת יכולה לזלול הרבה בלי חשבון ולהישאר סקסית מטריפה. ותגרילי מהר איזה יפיוף אמריקאי ביו.סי.אל.איי. ותכניסי אותו למיטה ואל תצאו משם עד שייצא עשן. רק תזמיני משאית קונדומים מגומי חזק, כן?"


"אוסי, מכשפה שלי, אני מתה עלייך."


רגעים אחדים עמדה ללא ניע, שבה ומוחה את עיניה, מלווה את אחותה המתרחקת, ושתיהן חוזרות ומבזיקות חיוכים ונשיקות באוויר. כשנעלמה גלית מעיניה הסתובבה ופנתה אל היציאה. צעדים אחדים עשתה בראש מורכן, ידה משחקת במפתחות שבכיס, ואז זקפה את ראשה ומצעדה המהיר שב אליה. איש צעיר סובב אחריה את ראשו.


כביש מספר אחד היה נוח לנסיעה בשעה הזאת. היא הדליקה את הרדיו. אורי פיינמן השמיע שיר בעיבוד יפהפה. ה"גולף" הקטנה יצאה אל הכביש מבית-הנתיבות ושייטה בקלילות בין הנתיבים, עוקפת מימין ומשמאל אבל מקפידה לאותת. השיר נגמר ובמקומו החלה מישהי לצרוח סיסמאות פרסומת. היא העבירה תחנה. טעם הבורקס השמנוני עלה מחדש בפיה. איציק בוודאי מכין עתה חביתות לילדים.


בהיסח הדעת, כהרגלה בכל פעם שחשבה על בית-האבן הישן ועל האיש שבו בסוף היום, הוציאה סוכריית מנטה מתא הכפפות.


כמה שנים עברו מאותו יום? היא הייתה שותה אספרסו בקפטריה של הפקולטה למשפטים ברמת-אביב כששמה לב כי מזה כמה רגעים אינה יכולה להתיק את עיניה מן הבחור שחצה את הרחוב הקטן ונכנס לקפטריה. שני קמטים אנכיים עיטרו את הפנים הצעירות, ירדו משני צדי האף אל זוויות הפה ונבלעו בזקן החום שעיטר את הפנים. ההיו אלה החריצים הייחודיים הללו, העומדים בניגוד כה מוזר ללחיי-הנער הרעננות ולחיוך-התמיד הביישני, ששיוו לפניו מין הדרת-כבוד אצילית, טוב-לב, עצב נסתר, ומעל לכל, תחושה מוזרה שפעם, אולי באחד מספרי האגדות, הכירה את האיש הזה?


הוא נכנס בלוויית פרופסור קשיש והתיישב אתו אל השולחן. המרצה דיבר בשטף בעודם מתיישבים עם הספלים והצעיר הקשיב לו בצמא מבלי להבחין בזוג העיניים המשתאות מהשולחן הסמוך שהיו מלטפות בלי בושה את לחייו וזקנו. והנה נפשקו השפתיים הרכות מבעד לפלומת השיער: התלמיד שאל משהו ופניו כפני ילד תוהה. המורה הקשיב לשאלתו בדריכות. לרגע נשאר שותק ואחר כך שב לדבר לאט, פיו נקפץ בנחישות וגבותיו המתרוממות חורצות קמטי מאמץ במצחו. יד ימינו הורמה, אצבעותיה נפרשות, ואחר כך שב והשתתק, מביט ארצה כמחפש שם תשובה. אחר כך השיב את מבטו אל תלמידו וחזר לדבר. אסנת הבחינה במה שעשה הצעיר – מעט מאוד, כמעט כלום: מילה, לגימה מהספל, הרמת גבה קלה או רכינה קדימה להיטיב לשמוע, ודומה שדי היה בכך לגרום לזקן להשתלהב מרגע לרגע, נשאב אל הסוגיה הקשה ואל ההקשבה של בן-שיחו. והנה שאל התלמיד עוד שאלה ושוב התכנס המורה לרגע של שתיקה, מרכין ראשו למטה כמאמץ את זכרונו, ולרגע שלח מבט בוחן בצעיר, שהפנה מבטו הצדה לאפשר לו להתרכז. רגעים אחדים התבוננו שניהם, מהורהרים, לאותו כיוון ואז שב הזקן לדבר. שתי ידיו הורו עתה למרחקים כאילו זימנו לשולחן בני-סמכא נודעים שיתמכו בדבריו. אסנת, כמכושפת, יכולה הייתה להתבונן שעות רק בסרט האילם המדהים הזה, בעושר הבעות הפנים ותנועות הידיים עתירות-הביטוי של הזקן, ובמבטו של הצעיר – רק המבט הזה קיפל עולם ומלואו – המפלח את מכמני תבונתו של מורהו ובה-בשעה אופפו בחום ובהבנה. לפתע הציץ המרצה בשעונו ונחפז לקום. הצעיר גחן והקדים להגיש לו את תיקו ופנה עמו פנימה אל בניין טרובוביץ', מרכין ראשו להמשיך ולהקשיב לו בהליכתם. תחושת ריקנות פתאומית החרידה את אסנת, ואחריה הלהט המוזר והמוכר בלחיים. "אוי לא," אמרה בקול, וכמעט קיללה את הרגע בו נכנסה דווקא לקפטריה הזאת ולא לזו שבגילמן.


"קוראים לזה הקמט הנאזו-לביאלי. את משוגעת? אנשים משלמים הרבה כסף להיפטר מזה!" צחקה ג’אניס. הן חלקו אז חדר ברמת-אביב, סטודנטיות למשפטים ולרפואה שנקשרו זו בזו ועד מהרה יצא להן שם רע בין דיירי המעונות בשל מנהגן להתכתש בצריחות אימים כשתי חוסות במחלקה סגורה. אסנת סיפרה לה איך מצאה עצמה מהופנטת מיופיו המוזר של הסטודנט שראתה היום. ג’אניס ידעה כבר אז שתתמחה ברפואה אסתטית ותעשה הרבה כסף מניתוחים פלסטיים. היא ניסתה להעלות על פניה את זוג הקמטים הללו לראות אם אסנת תתאהב גם בה ואסנת זרקה עליה נעל. "תפסיקי, מפגרת," אמרה לה. "בחיים לא קרה לי שרק להסתכל בפנים של מישהו יעשה לי ככה." "Cool!" צהלה ג’אניס. "כשאהיה פלסטיקאית אני הולכת לעשות הרבה ניתוחים ליצירת קמטים נאזו-לביאליים למי שאין לו. אני אהיה מיליונרית." אסנת קמה להחטיף לה והיא ברחה.


חיש נרשמה באיחור לקורס לקרימינולוגיה, שבעטיו חצה את הכביש מבניין שרת אל הפקולטה למשפטים, וליתר ביטחון גם לסמינר לחינוך מיוחד בחוג שלו. משפטנים צריכים ללמוד גם קצת חינוך, לא? עד מהרה התוודע מבטה המתגנב אל תווי פניו של הגבר החדש בחייה שאת שמו לא ידעה עדיין. הנה זוג הקמטים המוזר, ועמם עיני הילד הביישניות שמתחת לקשתות הגבות הכמעט-נשיות, וההילוך האוורירי, והחולצה הלבנה שרק הדגישה את כהות החזה והכתפיים ואצרה את ריח-הגוף הבוסרי, מבטיחה רוגע וביטחון לזו שתבקש בבוא היום מפלט בין זרועות אלה. וכבר בסוף ההרצאה הראשונה, כמי שאין לה זמן מיותר, ביקשה ממנו את המחברת שלו להעתיק ממנה את ההרצאות שהחמיצה. למחרת, אחרי כמה הצלבות-מידע אלמנטאריות, הופיעה בדירתו בלי הודעה להחזיר לו אותה. נדהמת הביטה בערמות הספרים ומאמרי הפסיכולוגיה שגדשו את החדר והוא, נבוך בעליל, הציע לה כוס תה. תה? תה, הייתה תמיד נוהגת להכריז בתיעוב, שותים רק כשחולים. נו, עכשיו היא הייתה בהחלט חולה וחיש-מהר הרגילה את עצמה למשקה התפל כל כך לחִכּם של מכורי האספרסו הקצר. בגניבה הציצה בו כששתו ולבה נפל בקרבה: ניכר היה בו שהוא מחכה שהביקור יסתיים. רק אחרי שהסיטה את נושא השיחה אל לימודיו ניצתו הפנים בהתלהבות כנה וחיוך עלה על פניו בעודו מסביר לה סוגיה מורכבת. בתמימות שאלה אם יוכל להשאיל לה ספר בנושא. מעתה, בזהירות אין-קץ, החלה אופפת את סביבותיו כענן קל, ממהרת להתנדף בכל פעם שמבטו התועה נראה מבוהל או לחוץ וחוזרת ומופיעה כשהעזו עיניו להציץ בה. זוכרת היא איך הבינה לראשונה בחייה, במשך שמונה ימים תמימים, מה מרגיש אדם המבקש את נפשו למות כשהחל להירתע ולהשתמט מפניה, ואיך נסק לבה מעל לעננים כשהגיח במסדרון ביום התשיעי ושאל אותה ללא הכנה מוקדמת אם רוצה היא לבוא עמו לבקר את הוריו במושב. משתאה ומחרישה התבוננה בבחור השב אל משפחתו ובשבע-עשרה אחיותיו שדמו כל כך זו לזו כאילו נדברו מראש לשגע אותה (טוב, הן היו רק חמש, אבל הן כרכרו וקרקרו סביבו בהמולה כזאת שקשה היה לספור אותן). והיא משגרת אליהן מידי פעם חיוך מנומס מסתיר-ציפורניים וחוזרת להציץ באחיהן כיחפן תועה שנתקל בארנק בצד הכביש ועודו מתקשה להאמין למזלו. הייתכן, שאלה את עצמה, שאף אחת עוד לא שמה עין על הנסיך הבתולי, המתוק והנחבא הזה? תירגעי, הייתה חוזרת ואומרת לעצמה, ובו-בזמן, תכליתית, יעילה ונואשת, החלה טווה את הקורים סביבו, בולשת אחרי מאכליו האהובים, שבהשוואה אליהם היה אפילו הסחוג הארור כמו פודינג וניל תמים, מנסה להתרגל לטעמו המוסיקלי הקלוקל ומתחנחנת במתק-קול אל האם הרודנית שהחלה לחשוד כבר מהרגע הראשון בכוונותיה של ה"פוסטמה" האשכנזית מהצפון. כמו משפטנית ותיקה החלה משננת את שמות האחיות ואת כל שפעת השארים במשפחה הרב-הורית הזאת, את כינוייהם ואת פקעת אהבותיהם ושנאותיהם. ה"קייס" של חייה היה ללא ספק זה.


הם התחילו לצאת רשמית כעבור שבועיים ומעתה החל עינוי חדש. איציק לא עשה כלום, אבל כלום, ואסנת הייתה נאבקת בעצמה שעה-שעה ורגע-רגע לא לטרוף אותו בעיניה ולא לנסות לגנוב ממנו אפילו נשיקה קטנה פן תהרוס שוב את הכל. וכשג'אניס שאלה אותה פעם בעדינות אם אין לו אולי איזה קטע עם גברים שב ונפל לבה בקרבה. יום אחד העלתה אותו לדירה כדי שחברתה תציץ בו לפני שייצאו לסרט. ג'אניס, מצחקקת ונרגשת, כרכרה סביבם שופעת רצון טוב. "אני מוכרחה להגיד שהנאזו-לביאלי הזה בהחלט מדליק!" העירה והוא בטווח שמיעה. "שתקי, בהמה!" לחשה אסנת המאדימה, מלכסנת אליו מבט נבוך, וג'אניס, ב"וופס!" עליז, מיהרה להניח ידה על פיה. "אוסי!" קראה ג'אניס מהמטבח כעבור כמה דקות התאפקות ראויות-לציון. "כמה כפיות סוכר לשים בתה של הנון-למד?" "אני מבינה שנמאס לך מהחיים!" סיננה אסנת, מסמיקה שוב ומנסה לחייך אל איציק. לא חלפה דקה נוספת וג'אניס הופיעה ושאלה בהבעה של מלאך: "לצרף עוגיות שוקולד לתה של הנ"ל?" עתה כשל כוח סבלה של אסנת. "תסלח לי רק רגע?" אמרה לו, "אני רק שוחטת את החברה שלי וחוזרת." באותו רגע החלה מהומת אלוהים כשאסנת השכיבה את ג'אניס על הספה והתאמצה לרתק אותה למקומה כדי להצליף באחוריה. צלילי המכות על הישבן הצעיר המתפתל, שהיה מכוסה בקושי בחצאית דקיקה, התמזגו בצריחות-הפרא וניבולי-הפה של שתי החברות, שנסחפו לרגע מן הקיפאון שכפתה עליהן חברת המלומד השתקן. זה היה עומד עתה באמצע החדר, לא יודע את נפשו ממבוכה מול ערבוביית הקולות והאיברים הרוטטים המחוללת מולו. לאט-לאט שבו אל עשתונותיהן, מטיחות שיירי-גידופים בעודן מוטלות זו על זו. "האמת," גנחה אסנת באפיסת-כוחות, "אני מתה על התחת הזה." ובהבזק-השראה רכנה ונשכה את הישבן הכמעט-חשוף של ג'אניס. "החברה שלך גם לסבית נוסף לכל," התיזה ג'אניס המתנשפת אל איציק האדום כסלק. וכשיצאו, לחשה לאסנת: "הלילה שלכם הגיע. He is all yours!"


וזה פעל. כמו צו הבאה.


המכונית שלפניה נסעה באיטיות מרגיזה בנתיב הפנימי, וכמו להכעיס נסעו משאיות בשני הנתיבים שמימין. היא הבהבה באורות הדרך. הנהג לא מיהר להבין. עוד שני הבהובים ממושכים יותר בתוספת צפירה שכנעו את החולם משרך-הדרך והוא אותת על כוונתו לפנות את הנתיב.


שש-עשרה שנה עברו. שני הקמטים בצדי הפה העמיקו, הזקן האדמוני האפיר בקצותיו, החיוך הוסיף מעט ביטחון, ומעל הגבחת המתרחבת היו קווצות השיער הנשארות לפליטה הולכות ומתארכות ככל שציווה המסרק, ועדיין נוהגת היא להציץ בו לעתים במבט של אספן אמנות שבע-רצון על פריט שהציב במקום בולט בסלון. בגאווה מזכירה היא לעצמה כי עד היום לא נואלה אפילו פעם לשאול את השאלה הנדחקת אל דל השפתיים "על מה אתה חושב?" כל עת שמבט עיניו התועה חמק-עבר למקומות אחרים. החולצות הלבנות קיימו את מלוא הבטחתן בכל עת שהשעינה ראשה עליהן להתאונן או לבכות. כך עשתה כשמת אבא הקר והדפוק, שלא ידע לתת אהבה אבל הותיר בה את דיבוק המצוינות כסימן צריבה בדווי. כך עשתה עשרה חודשים מאוחר יותר כשהלכה אמא אחריו, כדרכה הבוגדנית תמיד, והשאירה אותה עם עוולות הילדות שלא יתוקנו עוד. וכך בכתה שוב אחרי שהכירורג, המום ונבוך, הרים את ראשו מהממוגרפיה של גלית וקבע תור לניתוח מיידי.


לפניה התנחשל האיילון הסואן, אורות אחוריים אדומים מימין ואורות קדמיים לבנים משמאל. לה-גארדיה, השלום, ארלוזורוב, ההלכה, רוקח וקק"ל חלפו על פניה מימין, כל מחלף וזיכרונותיו מילדותן ונערותן של הרודנית שלוחת-הרסן ואחותה הרכה שכמעט הרימה ידיים לפני שנה, והערב הסמיקה.


והייתה עוד פעם שהיא השעינה ראשה על חולצתו של איציק ובכתה, בכי קולני ומלא-תדהמה. היא הייתה אז מתמחה במשרד פרקליט המחוז וכבר הופיעה בכמה משפטים. מגורה ומרוגשת, מצאה עצמה מצפה בשקיקה לקרבות הסיוף עם עורכי-הדין הפליליים שניצבו מולה, ושכרון האדרנלין היה הולך ומחלחל אל יתר מישורי חייה. רועי היה אז בן שבע, גבר קטן רודף שלמות ודעתן, ויום אחד התווכח אתה במטבח ושניהם ניסו לגבור בקולותיהם זה על זו. "סתום ת'פה כבר, זבל קטן!" איבדה לבסוף את סבלנותה. "שתקי, כלבה!" ענה לה בצעקה ואז איבדה את השליטה וסטרה לו. הוא פרץ בצרחות וניסה לבעוט בה והיא הרחיקה אותו והרימה ידה למכה נוספת ואז אחז מישהו בידה. איציק, חיוור ונחוש, נעמד ביניהם. "סליחה גברתי," אמר לה לאט ובקול חרישי בעודו אוחז בידה, "בלי ידיים בבקשה." הדם עלה לראשה. "אל תתערב, אידיוט!" שאגה עליו, מנסה לחלץ את ידה. "רועי," אמר איציק בקול חרישי לילד שמאחריו, מבלי לגרוע עיניו ממנה, "צא לחצר." רועי ברח החוצה מיילל והיא פסקה מלהיאבק, נשענה על חזהו ופרצה בבכי.


הרצל עמד על משמרתו במחלף הסירה. שלוב ידיים, רם-מהמון, הביט בה בהבעה סקרנית אומרת תיגר.


הוא היה בסוף התואר השלישי כשהתפנתה משרת מנהל כפר-הנוער נטיעות. יום שלם הסתובב שם וחזר הביתה מוכה אלם. העזובה בכפר ומצבם של הנערים, חלקם בעלי עבר פלילי ועתיד מאיים עוד יותר, כמעט הוציאו אותו משיווי-המשקל. "הוא השתגע!" צעק הפרופסור על אסנת בטלפון. "לעזוב דוקטורט מבריק כדי לנהל את החור הזה?" כעבור ימים אחדים נסעה אתו לשם, לראות את המקום שידעה בוודאות עגומה שהוא הולך להיות חלק מחייה ולא ידעה עד כמה צדקה. באותו יום, ואיציק עוד רק מועמד, הובאו אל משרד המנהל שני נערים שאחד מהם חתך את חברו בסכין יפאנית. הדם, הצעקות, הסטירות של המנהל היוצא שכבר מזמן עבר את סף השחיקה, כל אלה גרמו לה דווקא להסב את מבטה החרד אל איציק היושב בצד. הוא היה מביט בנעשה באלם, ואז הבינה מה שהפליא אותה בפנים הללו, אותן חשבה שהיא מכירה לפני ולפנים על כל תו והבעה אפשרית. המוזר היה מה שלא היה שם: שום תדהמה, חרדה או זעזוע, רק עצב גדול, כאילו כבר ראה כגון אלה, ואז נזכרה, מוקנטת מעט, שלא כל סיפור ילדותו ידוע לה. וכשנסעו בשתיקה הביתה נזכרה בעוד דבר: שגם הנער הדוקר, בתוך כל המהומה, לא פסק ללכסן מבטים אל הזר המביט בו בדאגה.


לא היו מועמדים אחרים ואיציק קיבל את הנהלת כפר-הנוער והפנימייה. ביום הראשון לעבודתו עזבו רועי ונאור, לגמרי מיוזמתם, את החוגים ואימוני הטניס והצטרפו אל אבא בעבודות הצביעה וניכוש העשב, וזה היה הראשון בשורת אירועים על-טבעיים שבאו בזה אחר זה. בריונים מקועקעים ומנוקבים לעשרות חדלו, ללא סיבה נראית לעין, מלשוטט בכפר והצטרפו אל הבחור הביישן ושני ילדיו בבולמוס שיפוצים ותיקונים, ואפילו עוד סכין נשלפה בין שניים שניסו לעזור לנאור בשיקום פינת-החי. שני מדריכים ושני רכזים התפטרו מבלי לתת סיבה ואת מקומם תפסו ארבעה צעירים שהופיעו משום-מקום עם גיליונות-רזומה שהתאימו יותר למשרת מנכ"ל משרד החינוך, וכל זה בתוך פחות משבועיים. חודשים אחדים עברו, ומכל הארץ החלו להגיע פניות לבוא ולראות את הנעשה בנטיעות.


במחלף שמריהו צללה המכונית ושבה והגיחה אל ארץ השרון. ניחוח פרדסים עמד באוויר הערב.


כמה שבועות הסתובבה פגועה, כאילו הייתה נטיעות איזו אהובה חדשה של איציק, וגם את שני בניה הבוגדניים שנאה בשקט ושקעה בפנטאזיות שסבבו בעיקר סביב המדור לחיפוש נעדרים ומאהב פלסטיני. אבל כעבור זמן קצר התפטרה מהפרקליטות ונכנסה למשרד עורכי-דין פרטי. הרבה גבות הורמו אז במשרד, שם ראו בה מועמדת סבירה להגיע בבוא היום אל פרקליטות המדינה. אבל היא ידעה שרעב חזק החל אז מציק לה, מוחשי לא פחות מרעב לפחמימות או למין: הרעב לעשייה של משמעות שתותיר אותה כמו איציק בסוף היום: תשושה, סחוטה ומורעבת, אבל כולה ציפייה ליום המחרת. שנתיים עבדה כפליליסטית וכמומחית לזכויות קטינים, ואז הקים קנת מן, המרצה האהוב עליה, את הסנגוריה הציבורית, והיא הייתה בין הראשונים להצטרף בהקמה ועבודת ההגנה על אלה שלא יכלו להרשות לעצמם עורך-דין טוב. שוב ושוב החלה מוצאת את עצמה במחוזי ובעליון, ושני ערעורי-בוסר שנזרקו מכל המדרגות פינו חיש את מקומם לשורת עתירות מחושבות לפרטים שהניבה יבול פסיקות תקדימיות מרשימות. מאז, כמהה לכוח לתקן מעוותים, נושאת היא עיניים אל הכס עצמו באחד הימים, מתאמצת בחריקת-שיניים להפגין "מזג שיפוטי" ולא להיסחף בהזדהותה עם העלובים הממלאים עתה את שגרת-יומה.


בצומת נטיעות ירדה אל הכביש המשובש הצר. את כל ממונם הוציאו על הבית הישן הזה עם הרעפים המצחיקים, פנו עורף לתל-אביב, שלפנים לא יכולה הייתה לדמיין חיים מחוץ לה, וכאן החלו חייהם לפסוע עם המוסד המשתקם במחול שיכורים פרוץ. אוצר המילים הגסות שלה התעשר בקללות ציוריות ברוסית, בקווקזית ובאמהארית, ואילו רועי ונאור גילו פתאום את שורשיהם ויחד עם כמה מילדי הפנימייה יסדו להקה עם רפרטואר שירי-דיכאון זוועתיים שגרם אושר אין-קץ לסבתם הארסית בדרום. וכשנולדה נורית הייתה לה הרגשה שהתינוקת הזאת כבר נולדה עם הגנים המכושפים של נטיעות החדשה. בגיל שנה הצליחה הצרחנית הקטנה לקלוע במיומנות בקבוק תה אל ראש אמה אחרי שזו השאירה אותה בלול למעלה משעה בלא משפט, והמעשה לווה במבט מאיים שבישר שמץ ממאבקי השליטה הנשית העתידים להתחולל בבית הגברי הזה. ויום אחד פרץ איציק בצחוק ילדותי משונה, ובעוד היא מתענגת בהפתעה על צלילי הצחוק האלה נזכרה, נחרדת פתאום, כי כמעט מעולם לא שמעה קודם את אישה צוחק בקול.


שם המשפחה היה חרות על ריקוע נחושת גדול על השער. האותיות היו גמלוניות ולא ממש תואמות, אבל זו הייתה מתנה מאחד הנערים והם לא ערבו את לבם לסרב לה.


הילדים היו כבר ישנים כשנכנסה. "היי," קרא איציק מהמטבח. "הבלרינה המריאה?"


"היי איש," ענתה ונכנסה לשירותים. "היא צריכה להיות מעל הים עכשיו."


"בכיתן בכיף?"


"שלוליות."


"החביתות מוכנות. לעשות גם קפה?"


"כן," ענתה מהאמבטיה.


"Decaf’?"


(אוה, שפת הקיצורים הזאת, הקוראת לשקוע בתוכה כנעל-בית ישנה, הקלות הבלתי-נסבלת של חיי אילוף הדדי).


"כן, בא לי לישון מוקדם."


הם התיישבו ליד השולחנון במטבח, טורפים את החביתות והסלט כשני יתומים אלבניים.


"איך היה היום בפנימייה?"


"זוהר שוב מסניף טיפקס לעיני כולם, ליאוניד אמר לסטפאן שהוא יפתח את האמא שלו אז סטפאן פתח לליאוניד את הבטן, ואדיסו התפרפר עם אחיו לנתניה. סך הכל יום שקט."


"הילדים?"


"נורית ציירה לך ציור. יש סיכוי שתוכלי ללכת לטיול השנתי של נאור?"


"אני חייבת. הבטחתי."


"כדאי שתסמני את זה ביומן."


איציק הגיע אל השליש האחרון של כוס התה ואסנת מציצה בו כהרגלה. אלה, יודעת היא, הלגימות הטעימות ביותר, לא חמות מדי, לא קרות מדי, בדיוק במידה. הנה תאחזנה שתי הידיים, מרפקיהן על השולחן, בכוס הזכוכית, הנה יתעה מבט העיניים מעלה אל אופק-שמיים דמיוני, שלו ומלא-אמון כעיני תינוק שקוע ביניקתו, ידאה וינדוד.


היא פיהקה והוא פיהק בהסכמה.


הם בהו בשעמום בסרט בכבלים בחדר השינה, שם השיגה אותם העייפות, אויבתם השחוקה, בתום המרדף היומי. איציק נשבר ראשון. הוא נשק לה ברפרוף לפני ששיטח את הכרית לצדה. בפיזור-נפש הטתה מעט את ראשה להשיב לו בנשיקה שנחתה על קצה אפו. "לילה," מלמל כשהניח ראשו על הכרית.


"לילה," נענתה.


כעבור דקות אחדות ויתרה אף היא וכיבתה את המכשיר. אנה ואנה הניעה גופה בתוך המצעים עד שנצמדו גבה ואחוריה אל גופו. הוא כרך בעצלתיים את ידו סביבה.


"אני מתחיל להתגעגע אליה," מלמל.


"אני כבר מתה מגעגועים," גיחכה.


"חצי מהשערות הלבנות שלי זה ממנה," רטן. "את זוכרת איך הייתה מייללת שיתנו לה למות בכבוד? 'תעזבו אותי'," ייבב בניסיון כושל לחקות בכי אשה. "'עדיף למות אשה שלמה מלחיות בתור חצי אשה'."


"והשחזור," אמרה אסנת, "אתה זוכר את צילומי השדיים בקטלוג של ג'אניס? הייתי צריכה לעבור אתה דף אחרי דף לחפש שד שמאל מתאים. בחיי, הלוואי שהייתי יכולה להזמין מג'אניס זוג חדש לעצמי."


"המממ."


"כן, יא צ'חצ'ח שוביניסט? המממ מה?"


"המממ את יודעת. אשה זה תמיד אשה."


חיוך, שכמותו לא זכה שום אולם בית-משפט לחזות בפניה של עורכת-הדין אסנת גינצבורג-דהאן, התגנב בחשכה אל פיה כששילבה אצבעותיה באצבעות היד שעל בטנה.



 
Talkbacks
  reply